זה מתחיל מצחיק, ממשיך מטריד והופך לסדרה מרוכזת של אגרופים בבטן הרכה של ההווי הישראלי היומיומי והן לא מפסיקות לשיר. נשיא המטריד בקביעות מינית את צוות המזכירות, פועל ניקיון ערבי המתפלל להיות יהודי, ילד הסובל מזה שנתיים חרפת רעב, נערה הבולעת כדור אקסטזי ויוצאת לרקוד ביער, אישה שבעלה מכה אותה למוות ומסיים מסכת חיים שלמה של עינויי תופת, פקקים בלתי נגמרים בכניסה לתל אביב וזה רק על קצה המזלג.
בנות המופע "שירת העצבים" הן שיפי אלוני, מורן ארביב-גנס, אורית זפרן, אפרת מילוא, עדי נוי וקרן אור קיצ'ס. אותן מלווה הפסנתרנית עדי דויטש, שגם השתתפה ביצירת העיבודים המוזיקליים לצד רפי קדישזון. ללחנים של מיטב נכסי צאן הברזל של הזמר העברי נכתבו טקסטים חדשים ומושחזים של אפרים סידון, מבכירי הסטיריקנים בארץ, ועל הבימוי מופקדת דניאלה מיכאלי (המנהלת האמנותית של פסטיבל עכו לתיאטרון אחר). אין פלא שהמונח "פרה קדושה" נשאר מחוץ לאולם.
"המופע הועלה לראשונה לפני שלוש שנים כתרגיל סיום בחוג לתיאטרון של סמינר הקיבוצים", אומרת דניאלה מיכאלי, "כבר אז היו תגובות נלהבות, והחלטנו לנסות להריץ אותו כהפקה עצמאית עם אותן שחקניות. בסופו של דבר הפרויקט גווע אחרי שתי הופעות. אני חייבת לתת קרדיט לשחקניות, שלא ויתרו עד שנמצאה למופע חממה חדשה אצל המפיק אלי מנטבר".
- נושאי השירים עכשוויים לחלוטין, מה שמעיד על השדרוג והעדכון שעבר המופע
"בהחלט. רק חצי מהחומרים נשארו, והשאר נכתב מחדש במשותף עם אפרים סידון. במופע המקורי, למשל, כמעט חצי מהלחנים היו פרי עטה של נעמי שמר. נאלצנו לוותר עליהם, בצער, כי בני משפחתה התנגדו לשימוש ביצירותיה עם מילים חדשות".
- ואולי התכנים הרתיעו אותם?
"לא, כי הם אפילו לא הגיעו להופעה. מבחינתם זה היה סירוב עקרוני. אגב, את המופע הנוכחי כבר צלמנו ושלחתי עותק לבתה של נעמי, ללי. הבנתי שהיא הרבה יותר מפויסת בעניינינו אחרי שהבינה במה מדובר".
-אולי ליהוק שמות ידועים יותר לפרויקט היה עוזר למופע להתרומם מהר יותר
"אני מאמינה גדולה בעבודות צוות. הקברט הזה היה חייב להיות אנסמבל. זה לא היה אותו מופע בהרכב אנושי אחר. ביימתי לפני יותר מעשור מופע סאטירה בשם 'הערב מחזבל', בו השתתפו כוכבים גדולים כמו טוביה צפיר ומיקי קם. הנאמבר 'לאה'לה', על האישה המוכה, לקוח מהמופע ההוא. מצמרר בעיני שאחרי כל השנים האלה הוא עדכני מאי פעם".
- הקהל יוצא מהאולם המום. בעיקר בגלל שהתכנים הופכים מאיימים יותר ויותר. ברגעים מסוימים לא רק שלא צוחקים, כמעט בוכים
"זו ההגדרה של 'קברט סטירי'. לא אמורים להצחיק כל הזמן. סטירה זה שימוש בהומור ככלי, דרכו מביטים בתופעות קשות בחברה שהכי קל להסב מבט ולהתעלם מהן. באופן טבעי, בתחילת המופע קהל רוצה רק לצחוק אבל מגיע הרגע בו האסימון נופל והם מבינים מה אנחנו מנסים לומר. מנקודה זו אכן קשה להמשיך לצחוק, אבל הערך מוסף הרבה יותר גדול".
- השירים נראים ונשמעים, על פניו, חומר אידיאלי לפינה קבועה בתוכנית בידור טלוויזיונית
"עד עכשיו כל האנרגיות הוקדשו להישרדות. למאמץ למנוע מהמופע להתפרק. עכשיו, כשהתחלנו להופיע בצורה מסודרת, נחשוב על אופציות נוספות לקדם אותו. פינה קבועה בטלוויזיה? רעיון מעניין. נחשוב על זה".