לפני עשור התוודתה ניקול קידמן, בראיון לקידום הדרמה הפסיכולוגית "עיניים עצומות לרווחה" בכיכובה, שהסצנה בה היא נושאת מונולוג ארוך תחת השפעת ג'וינט הייתה אולי הקשה ביותר לביצוע בקריירה שלה. נטע גרטי מבינה היטב למה התכוונה הקולגה ההוליוודית. במחזה החדש בהשתתפותה, "מי מפחד מוירג'יניה וולף", היא מגלמת צעירה המעבירה את רוב זמנה על הבמה שיכורה לחלוטין.
מדובר בגרסה החמישית המועלית בארץ למחזהו הקלאסי של אדוארד אולבי, שאף זכה לגרסה קולנועית מצליחה בכיכובם של ריצ'רד ברטון וליז טיילור. לפני 11 שנים הועלה המחזה בתיאטרון בית לסין בכיכובם של ששון גבאי, יונה אליאן, ליאור אשכנזי ואביטל דיקר. הפעם התיאטרון הקאמרי והבמאי מיכה לבינסון מתמודדים עם סיפורם קורע הלב של בני הזוג ג'ורג' ומרתה (גיל פרנק וענת וקסמן), הוא פרופסור זוטר להיסטוריה והיא בתו האלכוהוליסטית של דיקן האוניברסיטה, המנהלים מזה שנים יחסי אהבה-שנאה אובססיביים במהלכם הם מותחים עד קצה גבול היכולת זה את הסיבולת הנפשית של זו ולהיפך, עד שהם עצמם מתקשים להבדיל בין מציאות והעולם הדמיוני שיצרו. לקלחת נקלעים, ללילה מסויט אחד, זוג צעיר: ניק והאני (ירון ברובינסקי ונטע גרטי). הוא מרצה שאפתן לביולוגיה, היא רעייתו המבוישת חובבת הברנדי המסתירה סוד אפל.
"האם ניק והאני הם גרסה צעירה של ג'ורג' ומרתה? זו שאלה מעניינת", תוהה גרטי המצרפת תפקיד נוסף לרזומה תיאטרלי תופח הכולל בין השאר את תפקידי אופליה ב"המלט" וקורדיליה ב"המלך ליר", "האני עדיין בשלב בחייה בו היא לא מספיק מודעת לעצמה ולמהות מצבה, בעוד מרתה ותרה מזמן על המסכות. האני זקוקה לאלכוהול כדי להסתתר מהאמת, ומרתה שותה כדי להיחשף עוד ועוד. האני היא אולי הדמות הכי חלשה שגילמתי עד היום. בעבר התמודדתי בעיקר עם דמויות המחפשות דרך להיאבק בגורלן, בעוד היא פסיבית כמעט לחלוטין. היה מרתק עבורי להיכנס לעורה של מישהי לא טיפשה, כמו שהיא לא רואה ולא רוצה לראות מה באמת קורה סביבה".
איך התמודדת עם הפן הפיזי של גילום דמות הנמצאת במצב שכרות לכל אורך המחזה?
"קשה מאד לגלם שיכורה על הבמה. הקו בין אמינות וגיחוך דקיק, בעיקר כשרוצים לעורר אמפתיה בקרב הצופים. הכרתי, כמובן, את המחזה אבל לא קראתי אותו בעבר. גיליתי שהגאוניות של אולבי נמצאת גם בדרך בה הוא משלב בטקסט לא רק מלל אלא גם הוראות בימוי. מפרט במדויק איך האני צריכה לזוז, לבטא מילים, לצחקק. לכאורה זה מיועד לעשות לי עבודה קלה, אבל בפועל היה לי הרבה יותר קשה למצוא את עצמי במסגרת הנוקשה הזו. אני ומיכה לבינסון עשינו עבודה של בלשים, בניסיון לקרוא בין השורות ולהבין מה הדרך הכי נכונה עבורי להתמודד עם האני. כל ארבע הדמויות במחזה שיכורות על הבמה. הם גם מגיעים ממסיבה בה התחילו לשתות, כך שאין רגע בו הם לא תחת השפעה. האני היא בסך הכול זו המושפעת בצורה הבולטת ביותר".
כאם טרייה, איך התמודדת עם הסצנה בה האני מגלה לאיזו קיצוניות הגיעה בגלל הפחד שלה להביא ילדים לעולם?
"דווקא הסצנה הזו קלה לי יותר, כי היא הקצנה של משהו שכל אישה צעירה מרגישה בשלב מסוים. הפחד לקחת על עצמך את האחריות הכי גדולה בעולם. אחרי שהאני רואה באיזו אהבה מרתה מדברת על הילד שלה, היא מבינה שגם היא רוצה לחוות אימהות. בכל פעם שאני מביטה בתינוקת שלי, אני זוכרת את הנפילה הזו של האסימון. הרגע בו את מבינה פתאום שלמרות הכול מה שהכי נכון לך זה להיות אמא".
"החלטה להעלות מחזות כמו 'מי מפחד מוירג'יניה וולף' כרוכה בהתמודדות עם מיתוס, וזו מחמאה גדולה כאשר מוצאים אותי ראויה להיות חלק מיוזמות כאלה. אבל בעיני המחזה המסוים הזה, למרות שהוא מוגדר כדרמה, גם מאד מבדר. עובדה שהקהל צוחק. מיכה לבינסון הביא לנו לחזרות מאמר, שבסופו של דבר גם נכלל בתוכנייה, בו מפורטת השפעת מופעי הליצנות ותיאטרון הוודביל על הכתיבה של אולבי והדינאמיקה בין ג'ורג' ומרתה, שהיא כמעט להטוטנית מרוב שהם מיומנים בלהתעלל זה בזו".
שאלה הכרחית: מה אתם באמת שותים במהלך המחזה? מה נמצא בבקבוקי הוויסקי והברנדי והוודקה שעל הבמה?
"תה קר. המון. שתיתי כל כך הרבה תה בחזרות, שנראה לי שיעברו חודשים עד שאוכל אפילו להריח את המשקה הזה כשלא אהיה על הבמה".