אין תמונה
שעה יפה ליוגה. יש מקום לרומנטיקה

כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, אך כל משפחה אומללה - אומללה בדרכה שלה" הצהיר טולסטוי טרום עידן "קשר משפחתי", "סופרנני", "משפחה חורגת" ואפילו המצאת המושג רייטינג. כבר ב-1877, כשהוא כתב את אנה קרנינה, העיסוק במשפחות אומללות לא היה עניין חדש. כשהתברר לי שגם "שעה יפה ליוגה", ההצגה החדשה של "הבימה", עוסקת במשפחה לא ממש מתפקדת, לא יכולתי להדחיק הרמת גבה צינית נוכח השאלה מה כבר יכול להפוך את האומללות של המשפחה שבהצגה ליותר פוטוגנית מזו שלנו? אחרי הכל, איזו משפחה בימינו לא אומללה?

כך גם אצל בני הזוג שבהצגה: גיורא (אלי דנקר) מבליג על הרגלי השתייה של אשתו, נלה (עידית טפרסון), בעוד שהיא מעלימה עין מבגידותיו בעזרת שני חבריה הטובים, וויסקי וכדורים סגולים שמחים. כל זאת, כמובן, משתנה בלילה שבו מתחיל המחזה. באותו הלילה, אחרי חמש שנים שקטות, נוחתת סוף סוף המוזה על נלה, מחברת ספרי הדרכה כדוגמת: "איך להיות אמא ולהישאר בחיים". ממש במקביל, מחליט גיורא, או אולי המאהבת הנוכחית שלו, שמספיק זה מספיק, וכעת הגיע זמנם לרקוד על מדרגות הרבנות. אך לא כאן מסתיימים צירופי המקרים – על רקע התפוררות המכוערת של נישואיהם, מגיעה לביקור בתם, דנה (אפרת בוימולד), עם בן זוגה (אושרי סהר) כשבפיהם בשורה: הם החליטו להתחתן.

בעצם, מאמינים באהבה

לכאורה מעלה ההצגה בפנינו את הדיון הידוע של "עתיד מוסד הנישואים – לאן?"; היא גם מצליחה לפגוע היטב במגמה ההולכת ומתפתחת בקרב הצעירים לחזור אל ערכי המסורת ומוסד הנישואים. לנוכח הכישלונות של הוריהם, הם לא ממהרים לוותר, אלא אפילו נלחמים על זכותם הטבעית וההיסטורית לרומנטיקה קיטשית בחייהם. גם דנה מתעקשת שלא לוותר, למרות שההורים שלה לא מספקים דוגמה למופת ולא חוסכים ממנה את דעתם, ולמרות שגם ההורים הגרושים של החבר שלה לא בדיוק נמצאים במקום טוב יותר (האב נשוי מחדש לאישה שתלטנית, עימה ניהל רומן כשעוד היה נשוי, האם עוד לא ממש הניחה מאחור את הפרשה).

אין תמונה
אלי דנקר וליאת אקטע. מכבסים את הכביסה המלוכלכת

אבל דנה רוצה להאמין באהבה, ועל ידי כך היא, או בוימולד, מצליחה לעורר הזדהות מבלי לכוון למקומות נדושים. דמות טובה, ואולי אחת הטובות שנראו לאחרונה, היא דמותה של נלה. טפרסון מציגה ב"שעה יפה ליוגה" לא רק זוג רגלים מרשימות, אלא גם הופעה מצוינת וכובשת, שאפשר לצפות בה עוד ועוד ועדיין לבקש תוספת. היא שולטת בהצגה ואולי מצילה אותה ממפולת, שכן לצד בוימולד וטפרסון מתחוללים על הבמה גם לא מעט מחדלים.

מחדלים לבושים בבגדים מנומרים

מסביבן של שתי הנשים הללו, חגות להן על הבמה שלל דמויות סטריאוטיפיות: הגברים הבוגדנים שנמצאים במשבר גיל ה-50 (דנקר וחיים חובה), האישה השמנמונת חסרת הביטחון (רותי לנדאו), והאם החורגת, הצעקנית, הברברית ולובשת המנומר (שבמקרה היא גם המזרחית היחידה). לאלו עוזרים (או שלא) גם כמה בדיחות צפויות, ריקוד מגוחך שפותח את המערכות, אפקטים מיותרים של רעמים וברקים וגם סוף שנמתח באילוץ וכאילו כוון רק בכדי להתאים לשם ההצגה.

לא מעט מבקרים טענו שלהצגה הזו אין מקום ב"הבימה", אך למרות אי אלו הסתייגויות מההצגה, אותן הרגע שטחתי בפניכם, אני עדין חולקת עימם. בהצגה בה אני הייתי, ציינו בפני הקהל שהתיאטרון הלאומי חוגג 90 שנה להיווסדו, ושהחלום של מקימיו לשחק בעברית, התגשם. "שעה יפה ליוגה" אולי לא ייצוגית או בומבסטית, אך היא עוסקת בישראליות היום יומית באופן מפוכח, ישיר וכנה. המחזאית אילנה ברנשטיין, שזה לה המחזה הראשון, הצליחה לעסוק בנושא משופשף כמו משפחות אומללות, בצורה מקורית ומלאת חן, גם אם לא מושלמת. ועל הדרך לספק גם מופע אור קולי מהפנט של טפרסון. אם באים מראש בציפייה לערב בידורי לא כבד, אך עם ערך מוסף שמצליח לעורר מחשבה, הרי שבעיניי, מובטחת הנאה.

ציון: 7 מתוך 10

ואם כבר "שעה יפה ליוגה": זו לא הפעם הראשונה שבוימולד ובימאי ההצגה אלון אופיר משתפים פעולה. השניים עשו זאת כבר ב"החותנת" של "הבימה" וב"פיגמליון" של תיאטרון חיפה.