מוצרט, אחי, סליחה שרצחתי אותך

"בינוניות" היא בערך המילה המפחידה ביותר עבור אומן. בעצם, אולי עבור כולם. אף אחד לא רוצה להתהדר בטייטל הזה, זה הרי כמו "כמעט טוב" שבו הכמעט מצליח למחוק את כל מה שבא אחריו. אבל אם יש משהו שיותר מפחיד מלהיחשב כבינוני, זו האופציה שהמילה הזו מעלה לגבי המשך הדרך: מחיקה מדפי ההיסטוריה והידיעה שאחרי לכתנו לא יישאר לנו זכר, אולי מלבד לכמה אנשים בקיעים שיסווגו את פועלנו תחת "בינוני".

המלחין אנטוניו סאליירי הוא כזה. וכן, אתם מוזמנים עכשיו לשאול את עצמכם: "מי?". בסך הכל מדובר באחד מהמלחינים הבולטים בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה שאחריה, ומורה לתלמידים שאולי שמעתם עליהם, כמו בטהובן ושוברט. אבל כל אלו, במקרה הטוב, מכניסים את השם סאליירי לרשימת השאלות הממש קשות ב"מונית הכסף". למעשה, אילולא המחזה "אמדאוס", שעליו פיו גם נעשה ב- 1984 הסרט המצליח וכעת גם הצגה של הקאמרי, סביר להניח שסאליירי היה שוקע באופן סופי סופני אל תהומות הנשייה. אז כעת הוא חקוק בזיכרון הקולקטיבי כאיש שבדרך זו או אחרת הביא למותו של מוצרט, בין אם זה נכון ובין אם לאו.

היחסים המורכבים בין המלחין המצליח-אך-בינוני לבין המלחין הכושל-אך-הגאון הם הבסיס לדרמה ב"אמדאוס". סאליירי, שמרגיש מאוים עקב הגעתו של מוצרט לחצר הקיסר האוסטרי, חווה משבר אמונה הרסני. הוא רואה באמדאוס כמתת האל (שזה גם הפירוש המילולי של השם), ומכאן מסיק שהאלוהים שבו כל כך האמין נטש אותו. הקנאה המבעבעת והאכזבה מהאל, שהם כמו ביצה ותרנגולת, גורמים לו להחליט להרוס את מוצרט בדרך מתוחכמת וערמומית. ואכן, ספק בגללו ספק בגלל החיים, מוצרט מוצא את מותו בגיל 35 בלבד, כשהוא חולה וחסר כל והמחזה של שאפר מביא לקדמת הבמה דווקא את סאליירי, שעל ערש דווי מתוודע על מעשיו.

היה לי חשש גדול מההצגה. את הסרט ראיתי בילדותי כמה וכמה פעמים, ועל אף שאז עוד לא הבנתי בדיוק את הקונפליקטים בין השניים או את עוצמות הקנאה של סאליירי, הרי שלא הצלחתי להישאר אדישה לויזואליות המרשימה של הסרט, לתלבושות ולעוגות והתופינים שסובבים אותם (בהם ממתקים בשם 'פטמות ונוס', שזכורים לי היטב בצורה מפחידה). בעיקר תהיתי איך אפשר להעביר את העושר הזה לבמה. עמרי ניצן, יחד עם מעצבת התלבושות והבמה רות דר, הצליחו במשימה הזו מעל ומעבר.

הבמה לכאורה מינימליסטית – שחורה וריקה, למעט פסנתר כנף שחור גם הוא. אבל בעזרת משחקי חלונות ודלתות, וילונות ותאורה צבעונית (של קרן גרנק) מתקבל עולם לא פחות מהפנט מזה של הסרט אליו מצטרפים תלבושות צבעוניות ומרשימות, פאות ענקיות ואיפור גרוטסקי בהתאם לרוח התקופה ואפילו תופינים מעוררי תאבון (כולל פטמות ונוס, הידד!). כל אלו, על רקע של יצירות מאת שני המלחינים, יוצרים על בימת הקאמרי מופע אור קולי מרהיב.

אפשר להגיד שניצן הלך על בטוח בבחירת הקאסט שלו. עם אוהד שחר כקיסר יוזף השני ועזרא דגן, יובל זמיר וערן ישראל כמלחכי הפנכה שלו, אי אפשר ליפול. חני פירסטנברג, שאני מתחילה לחבב ולהעריך יותר ויותר, הפעם מגלמת את אשתו של אמדאוס כפרח רענן שהולך ונובל אל מול עינינו באותה התמימות/שבריריות/חוזק שהיא יודעת לעשות היטב. וכמובן שגם אצל שני השחקנים הראשיים לא התגלתה שום אכזבה, אלא אולי רק נימה של אירוניה עוקצת.

את איתי טיראן (מוצרט, אלא מה?) כבר הכתירו כאחד מהשחקנים הגדולים של דורנו (ואם לא עשו זאת, אז זה הזמן). היותו מוכשר כשד, בעל מראה מצודד ובעל לאחת מהנשים היפות בארץ, מכניסים אותו כבר עכשיו לפנתיאון. הוא אמנם בוחר בקפידה את תפקידיו הדרמטיים, אך הוא מוכר גם לכאלו שמבקרים באולמות רק בכדי לראות את "היי סקול מיוזיקל". לעומתו, יצחק חזקיה, המגלם את סאליירי, מוכר קצת פחות (או כמו שאמרה בת ליוויתי על חזקיה: "אני לא יודעת מי זה, אבל הוא מאוד הרשים אותי"). למרות הוותק הבימתי שלו ותפקידיו המרובים, הוא לא זכה להכרה לה זוכה טיראן, כך שמצאתי שההקבלה בין התפקידים שהשניים מגלמים לבין המציאות היא עגומה אך בלתי נמנעת.

ציון: 9 מתוך 10 (רק בשל אורכה)

ואם כבר "אמדאוס": הסרט של מילוש פורמן ("קן הקוקיה", "שיער") זכה בשמונה פרסי אוסקר, בהם לסרט הטוב ביותר ולבימאי. שני השחקנים הראשיים, מוריי אברהם (סאליירי) וטום הולסה, (מוצרט) היו מועמדים לאוסקר. בסוג של צדק פואטי, בקרב הזה סאליירי זכה.