הלילה הוא חייב להגיע, הוא חייב לבוא

תגידו, בנות, למי מאיתנו אין פיטר פן בארון? גבר כזה שלרגע סוחף לעולם שבו הכל אפשרי, רק כדי להחזיר אותך למציאות המפקחת עם עיניים כבויות. פיטר כזה לימד את כולנו לרחף, ואז הזכיר לנו שאנחנו לא כמוהו אלא בנות תמותה חסרות כנפיים עם ראש כבד מדי מטרדות היום יום. בגדול, אנחנו שונאות אותו על כך שהוא המשיך לרחף בזמן שאנחנו תקועות באיזו עליית גג אפרורית. אבל לפעמים אנחנו אוהבות אותו כמו שלא נאהב עוד לעולם, וחיות את חיינו תוך כדי ציפייה מתמדת שהוא יקפוץ מבעד לחלון ויאיר את יומנו עם אבק כוכבים.

לדנה זה קרה. פיטר פן שלה שב משהות ארוכה בלונדון, אחרי שברח ממנה בזמן שהייתה בהריון עם ביתו. דנה לא חיכתה לו, חלילה. היא הקימה משפחה חדשה, עם בעל אוהב וטוב להחליא. היא לא חיכתה לו, רק התעניינה מדי פעם בשלומו. היא לא חיכתה לו, כי היא התבגרה כבר, כי זה מה שוונדיות עושות. אבל זה עדיין לא אומר שאין להן חולשה לילדים שלא מתבגרים.

הפיטר פן של דנה הוא יגאל (ירון מוטולה), אמן מיוסר ואנוכי, כמו שהם תמיד. וונדי, או דנה (יעל אבקסיס), היא במאית מצליחה ואם לנועה ובעלה, שאולי (אלחי לויט), הוא החלום הרטוב של כל אמא פולניה. ב"קפיצה לחו"ל" של תיאטרון תמונע נפגשים השלושה לערב מכריע שנגרר לתוך לילה ארוף בסופו חייבת דנה לבחור בין הביטחון והיציבות שמעניק לה שאולי לבין ארץ לעולם לא של יגאל, שקסומה ככל שתהיה, עלולה להתפוגג בכל רגע.

מכיוון שגם אני וונדית טיפוסית, הופתעתי מהכתיבה של שלומי מושקוביץ האחראי על המחזה. למעשה, לא יכולתי שלא להרגיש קצת פאתטית על כך שגבר קלט אותנו כל כך טוב, ועד כדי כך טוב שזה אפילו הצליח לפגום קצת במחזה: דנה אומרת בדיוק את כל אותם משפטים שאנחנו עמלות בלילות על שינונם, כל המילים שאמורות להוציא אותנו מלכות ברגע שיגיע הזמן. כמובן שכשפיטר פן מופיע, ולרוב הוא דווקא לא מופיע, אנחנו מצליחות לשחרר רק איזה גמגום מגוחך. המשפטים האלה של דנה מובנים בשלמות רבה מדי ומפריעים במידת מה לאמינות של ההצגה, או כמו שדנה בעצמה אומרת: "זאת רפליקה ממחזה". כך שלאורך כל "קפיצה לחו"ל" לא יכולתי להשתחרר מהתחושה שלו הייתי קוראת את המחזה כסיפור קצר, הייתי נהנית יותר.

הבימוי דווקא עוזר למתן את התחושה הזו, שכן נטע מורן בחרה להשאיר את המשחק עדין ומינימליסטי. למרות זאת, בחלק הראשון של ההצגה, עד ששאולי שב הביתה מהעבודה וההדחקות מתחילות לצאת החוצה, נדמה שמוטולה ואבקסיס בעיקר מדקלמים את הטקסט ולא מרגישים או נושמים אותו. מה שכן, מהרגע שהבעל חוזר - האמוציות עולות, המשפטים היפים קצת מתלכלכים ושלושת השחקנים מתחילים לעבוד והדמויות הופכות לנגישות יותר, גם אם עדיין קצת סטריאוטיפיות: יעל אבקסיס כבר לא רק בובה יפיפייה אלא אישה הנלחמת על חייה כשמולה הדלתות המסתובבות של גוונית' פלטרו בשידור חי, מוטולה כבר לא רק פיטר פן אלא ילד שמנסה בכל כוחו להיחשב כבוגר, ושאולי מוצג כאדם שנלחם מלחמה אבודה מראש נגד התבוסתנות שלו עצמו.

אז כדאי לחזות את פיטר פן מתפתל וסוף סוף נלחם על ליבנו? מאחר ולרוב זה קורה רק בפנטזיות, אתם, או שאולי אתן, מוזמנים לתמונע כדי לראות איך זה היה יכול להיות. זה פחות או יותר הערך היחידי שיש להצגה, וזה לא בהכרח רע. הרי אנחנו, הוונדיות, זקוקות לפעמים גם לקתרזיס מהסוג הזה.

ציון: 7 מתוך 10

ואם כבר נטע מורן: זוהי עבודת הבימוי הראשונה של השחקנית, שידועה בעיקר בזכות הופעותיה הרבות ביצירותיו של הבימאי אורי ברבש, בהן "החולמים", "הילד של דיאנה" וסדרת הטלוויזיה "סיטון".