המחזאי שהפך לבלש: הצצה לספר "אוסקר ויילד והרציחות לאור הנר"

לונדון, 1889. אוסקר ויילד, המשורר המהולל והמחזאי השנון, הוא הסנסציה הספרותית של זמנו. אירופה כולה סוגדת לו. יום אחד נקרית בדרכו גופה עירומה, שרועה על ריצפת חדר אפל, ומסביב לה שישה נרות מהבהבים - גופתו של בילי ווד בן השש עשרה: זונה חסרת חשיבת מין זכר, שגרונו נשסף באכזריות.

ויילד המזועזע בורח מהמקום, וחולפת יממה תמימה עד שהוא מדווח על הרצח - לא למשטרה אלא למכר חדש, הסופר ארתור קונן דויל, ממציא דמותו של שרלוק הולמס הבלש. שני האמנים יוצאים לפצח את התעלומה בין אורחות החיים ונדבכי החברה בתקופה הויקטוריאנית המאוחרת - בין חדרי עישון מהודרים במועדוני האצולה, דרך בנות הליווי הבוהמייניות ועד לבני המעמד הנמוך - ונכנסים לעומקה של חקירה בלתי אפשרית, שהולכת ונחשפת כסדרת רציחות אכזריות.

קטע מתוך הפרק הראשון:

השעונים במועדון צלצלו שתים עשרה. "אבל אוסקר," קראתי, "לא סיפרת לי מה ראית היום אחרי הצהריים."

הוא קם על רגליו. "ראיתי בד קנבס חתוך לשניים. ראיתי דבר יפה, שנהרס בידי ונדלים."

"אני לא מבין."

"ראיתי את בילי ווד בחדר ברחוב קאולי."

"בילי ווד?"

"אחד מהנערים של בֶּלוֹטִי. הוא נרצח. לאור נרות. בחדר בקומה העליונה. אני חייב לדעת לָמה. לשם מה? אני חייב לדעת מי עשה את הדבר האיום הזה." הוא נטל את ידי בידו. "רוברט, אני מוכרח ללכת. כבר חצות. אספר לך הכל מחר. בוא ניפגש במלון 'לֶנְגְהַם' בשמונה. הדוקטור הטוב בדיוק יאכל את הדייסה שלו. נתפוס אותו. הוא ייעץ לנו איך לפעול. הבטחתי לקוֹנְסְטַנְס שאחזור הביתה הלילה. רחוב טַייט קורא לי. אתה כבר לא נשוי, רוברט, אבל לי יש מחויבויות. אישתי, הילדים. אני רוצה לראות אותם ישנים בביטחון. אני אוהב אותם כל כך. ואני אוהב גם אותך. לילה טוב, רוברט. שמענו את פעמוני חצות.* אנחנו לפחות יכולים לומר את זה."

והוא הסתלק. הוא עף ופרח מן החדר בלוויית הינף יד מסוגנן. הוא הגיע תשוש, אבל נראה שעזב מאושש. כשרוקנתי את שאר הבקבוק אל הכוס שלי, תהיתי מה הוא סיפר לי, אבל לא יכולתי למצוא בזה היגיון. מי היה בילי ווד? מי היה בֶּלוֹטִי? איזה חדר בקומה העליונה? האם הרצח הזה קרה באמת, או שהוא רק אחד מאותם מְשלים דמיוניים של אוסקר?

גמרתי את השמפניה ויצאתי מן המועדון. להפתעתי, הוּבַּרְד היה כמעט אדיב כשאיחל לי לילה טוב. בתחנת פיקדילי חנו מוניות כרכרה,* והואיל ובאותו חודש מכרתי שני מאמרים, היו לי מזומנים, אבל הלילה היה יפה, ירח אוגוסט בהק בשמים והרחובות היו שקטים, כך שהחלטתי ללכת ברגל לחדרי ברחוב גאואר.

כעבור עשרים דקות, בדרכי צפונה לכיוון רחוב אוקספורד, כשפניתי מסמטה צדדית צרה לכיכר סוֹהוֹ, נעצרתי פתאום וחזרתי לתוך החשיכה. מעבר לכיכר השוממת, ליד הכנסייה החדשה על שם פטריק הקדוש, שעדיין הייתה מוקפת פיגומים, עמדה מונית כרכרה, ועליה עלו גבר ואישה צעירה, מוארים באלומת אור ירח. האיש היה אוסקר. לא היה ספק בזה. אבל לא זיהיתי את האישה הצעירה. פניה היו מעוותות בצורה זוועתית, ומן האופן שבו עטפה את עצמה בצעיף שלה, הרגשתי שהיא אחוזה בפחד אימים.

"אוסקר ויילד והרציחות לאור הנר" מאת גיילז ברנדרת, הוצאת ידיעות ספרים, 332 עמ'.

>>ג'רי סיינפלד חוזר למקורות