אין תמונה
על מה אתם מדברים כשאתם רצים? עטיפת "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה"
הַרוּקי מוּרַקַמי, אחד הסופרים האהובים בישראל ומחוצה לה, הוא גם אצן חובב למרחקים ארוכים, שהשלים עשרות ריצות מרתון ואף ריצת אולטרה מרתון ל-100 ק"מ. על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה הוא ספרו האישי ביותר של הסופר היפני, המאפשר הצצה נדירה לנפשו ולחייו של מחברם של רבי מכר רבים, גדול סופרי יפן כיום ואחד מהסופרים הזרים הנקראים ביותר בישראל. את הספר תרגמה מיפנית עינת קופר.

הוצאת כתר. 185 עמ'.

 פרק ראשון 

 5.8.2005

האי קוואי במדינת הוואי

 מי יכול לצחוק על מיק ג'אגר? 

היום יום שישי, 5.8.2005. באי קוואי בהוואי, החוף הצפוני. הכול בהיר עד כדי מיאוס. אין עב בשמים. לעת עתה אין אפילו סימן לעננים. הגעתי הנה בסוף יולי. כמנהגי תמיד שכרתי כאן דירה ובשעות הבוקר, כל עוד מזג האוויר קריר, אני יושב לשולחן ועובד. עכשיו, למשל, אני כותב את השורות האלה. טקסט חופשי על ריצה. חם, כמובן, כי קיץ. להוואי קוראים "אי הקיץ התמידי", אבל הוואי נמצאת בחצי הכדור הצפוני, ויש בה ארבע עונות. הקיץ חם מן החורף (באופן יחסי), אבל בהשוואה לעינוי החום והלחות בין קירות הבטון והלבֵנים בקיימברידג', מסצ'וסטס, הקיץ כאן הוא גן עדן. כאן אין צורך במיזוג אוויר. אם תפתח את החלון, תחדור פנימה רוח נעימה. כשאמרתי לאנשים בקיימברידג' שאני נוסע לבלות את חודש אוגוסט בהוואי, כולם הופתעו: "השתגעת? לנסוע דווקא בקיץ למקום כל כך חם?". אבל הם לא יודעים על מה הם מדברים. הם לא יודעים עד כמה מצננת הרוח הצפונית, הנושבת ללא הרף מצפון-מזרח, את הקיץ בהוואי. הם לא יודעים איזו תחושת אושר יכולים להסב לאדם חיים של קריאה שלֵווה בצלו הקריר של עץ אבוקדו, או שחייה במפרץ קטן בדרום האוקיינוס השקט, כשמתחשק לך פתאום.

מאז הגעתי להוואי אני יוצא לרוץ בכל יום, מבלי להחסיר יום. כמעט חודשיים וחצי עברו מאז חידשתי את מנהגי לרוץ מדי יום מבלי להחסיר יום, פרט למקרים שבהם אין זה אפשרי. הבוקר הכנסתי למיני-דיסק שלי שני אלבומים מוקלטים של ה"לַאבִינ' סְפּוּנְפוּל": Daydream ו-Hums of the Lovin’ Spunful – ורצתי שעה ועשר דקות תוך כדי האזנה למוזיקה.

בזמן האחרון אני מתאמן תוך הדגשת המרחק והסבולת, ולכן שאלת הזמן אינה חשובה כל כך. אני משקיע זמן ורץ את המרחק בשקט. כשאני מרגיש שאני רוצה לרוץ מהר יותר, אני מגביר את המהירות. אבל אם אני מגביר את הקצב, אני מקצר את זמן הריצה בקצב הזה ומשתדל להשאיר גם למחר את תחושת ההנאה הגופנית. העיקרון הזה פועל גם בכתיבת רומן. דווקא בשלב שבו נראה לך שאתה יכול להמשיך לכתוב, עליך להניח בנחישות את העיפרון. כך יהיה לך קל יותר להמשיך במלאכה למחרת היום. ארנסט המינגוויי כתב משהו בדומה לכך. צריך לעשות דבר מה באופן רציף – לא לקטוע את הקצב. זוהי נקודה מכרעת במלאכה הנמשכת תקופה ארוכה. מרגע שנקבע הקצב, הכול קורה כבר מאליו. מצד שני, עד שגלגל התנופה מתחיל להסתובב בבִטחה במהירות קבועה, כל כמה שתיתן את דעתך על עניין ההמשכיות לא תוכל להעניק לו מידה רבה מדי של תשומת לב.

בזמן שרצתי ירד גשם לזמן קצר, בדיוק גשם כזה שמצנן את הגוף. עננים כבדים הגיעו מכיוון הים וכיסו את השמים מעל, הורידו גשם דק לזמן מה ואז, כאילו אמרו: "סליחה, אבל אנחנו ממהרים," נעלמו כלעומת שבאו מבלי להביט לאחור. ושוב שבה שמש חסרת רחמים לשלוח ארצה את קרניה הקופחות. זה אקלים שאפשר להבינו בקלות. לא תמצא בו שום דבר סתום; הוא אינו מטאפורי ולא סמלי. בדרך אני חולף על פני כמה רצים אחרים. מספר הנשים שווה בערך למספר הגברים. הרצים המשייפים את הקרקע ברגליהם וחותכים את הרוח בריצתם הבריאה, נראים כאילו חבורת שודדים רודפת אחריהם. לעומת זאת הרצים השמנים, שעיניהם פקוחות רק למחצה, מתנשפים בכבדות, רצים לאט בכתפיים שמוטות ונראה שהם סובלים מאוד. אולי עברו בדיקות סוכרת בשבוע שעבר והרופא המליץ להם בחום על פעילות גופנית יומית. אני נמצא בערך בין שני האבטיפוסים הללו.

תמיד נעים להקשיב למוזיקה של ה"לאבינ' ספּוּנפוּל". זוהי מוזיקה שלא מנסה לעשות עליך רושם גדול מכפי שהיא באמת. כשאני מאזין למוזיקה, המרגיעה כל כך את מחשבתי, הולכים וניעורים בי בזה אחר זה כל מיני זיכרונות על דברים שקרו לי מתישהו בשנות השישים. אף אחד מהם אינו מאורע חשוב במיוחד. אילו היו עושים עלי סרט ביוגרפי (אני נחרד רק למחשבה על כך), היה כל אחד מהזיכרונות האלה נשאר על רצפת חדר העריכה – "לא אכפת לך אם נוריד את התקרית הזאת, נכון? היא לא רעה, אבל היא בנאלית לגמרי," – היו אומרים לי. נכון, אירועים קטנים ורגילים לחלוטין. אבל לגבי הם זיכרונות רבי משמעות, ויש בהם תועלת. כשאני נזכר בכל אחד ואחד מהם עולה בי מבלי מֵשׂים חיוך, או פני מרצינות מעט. ובסופה של הצטברות זו של אירועים שונים ורגילים אני נמצא כאן. בחוף הצפוני של קוואי. כשאני חושב על החיים, לפעמים נדמה לי שאינני אלא בול עץ שנסחף אל החוף. הרוח הצפונית הנושבת מכיוון המגדלור מרשרשת בעלי האקליפטוס מעל לראשי.

מאז עברתי להתגורר בקיימברידג' מסצ'וסטס במאי השנה שבה הריצה להיות אחד מעמודי התווך של חיי היומיום שלי. אני רץ ברצינות רבה למדי. ואם להמחיש במספרים את כוונתי כשאני אומר "רץ ברצינות רבה למדי", אני מתכוון לכך שאני רץ 60 ק"מ בשבוע. זאת אומרת שאני רץ עשרה ק"מ ביום, שישה ימים בשבוע. היה טוב יותר לוּ הייתי רץ עשרה ק"מ ביום שבעה ימים בשבוע, אבל יש ימים שבהם יורד גשם, ויש ימים שבהם אני עסוק בעבודה ואין לי זמן. היום, למשל, אני עייף ואין לי חשק לצאת לרוץ. גם זה קורה. ולכן מלכתחילה אני קובע לי יום אחד בשבוע שהוא "יום מנוחה". וכך, 60 ק"מ בשבוע, ובערך 260 ק"מ בחודש, הם ההערכה שלי במספרים לכך שאני "רץ ברצינות רבה למדי."

בחודש יוני רצתי בדיוק 260 ק"מ לפי החישוב הזה. בחודש יולי הגדלתי את המרחק ורצתי 310 ק"מ, כלומר עשרה ק"מ בכל יום, מבלי לנוח אף יום אחד בשבוע. מובן שאין זה אומר שבכל יום אני רץ בדיוק עשרה ק"מ. קורה שיום אחד אני רץ 15 ק"מ וביום שאחריו רק חמישה. אני רץ בממוצע עשרה ק"מ ביום (זה בערך עשרה ק"מ בשעה בקצב ריצה). ובהספק הזה אני מרגיש ש"רצתי ברצינות רבה למדי." גם מאז הגעתי להוואי אני מוסיף לשמור על קצב של עשרה ק"מ ביום. עבר זמן רב מאז רצתי למרחקים כאלה בהתמדה כזאת.

 הקיץ בניו אינגלנד קשה הרבה יותר ממה שמדמיין לעצמו מי שלא חווה אותו מעולם. יש ימים קרירים ובהירים, אבל אז מגיעים ימים לא נעימים, חמים באופן בלתי נסבל כמעט. זה לא נורא כל כך כל עוד נושבת רוח. אבל ברגע שהרוח שוככת, הלחות הערפילית המגיעה מן הים נדבקת אל הגוף כמו בד דק ורטוב. אחרי ריצה של שעה לאורך נהר צ'רלס, כל מה שאתה לובש ספוג זיעה כאילו שפכו עליך דלי מלא מים. העור צרוב משמש. הראש מתחיל להסתחרר. אתה לא מצליח להעלות מחשבה אחת הגיונית במוחך. ואחרי שאתה מתגבר על כל אלה ומסיים את הריצה, וכאילו מישהו סחט את כל לשד גופך, נולדת בך מין תחושת התעלוּת ונמרצוּת שאני מתמסר לה.

 

אני יכול להעלות כמה סיבות לכך שבשלב מסוים הפסקתי לרוץ "ברצינות". סיבה אחת היא שבהדרגה נעשיתי עסוק, וכבר לא הצלחתי למצוא די זמן פנוי בתוך השִגרה היומית שלי. זה לא אומר שכאשר הייתי צעיר היה לי זמן פנוי כמה שרציתי, אבל לפחות לא היו לי כל כך הרבה עיסוקים. נראה שמסיבה כלשהי הדברים הללו, העיסוקים, רק הולכים ומתרַבּים עם הגיל. סיבה שנייה היא כנראה שגיליתי שהטריאתלון מתאים לי יותר מן המרתון. כפי שאתם יודעים, מלבד הריצה כולל הטריאתלון גם שחייה ורכיבה על אופניים. מכיוון שאני בראש וראשונה אצן אינני חש קושי לרוץ, אבל הייתי מוכרח להשקיע באימונים כדי לרכוש מיומנות בשני המִקצים האחרים. היה עלי לתקן את סגנון השחייה שלי מראשיתו, להתאמן בטכניקת הרכיבה על אופניים ולבנות שרירים למטרות אלה. זוהי מלאכה שדורשת זמן ומאמץ. וכך פחת הזמן שאני מקדיש לריצה.

אבל הסיבה העיקרית לכך שהפסקתי לרוץ בהתלהבות גדולה היא שבשלב מסוים הריצה קצת נמאסה עלי. התחלתי לרוץ בסתיו 1982, ומאז אני רץ במשך עשרים ושלוש שנים ברציפות. אני עושה ג'וגינג כמעט כל יום, ולפחות פעם בשנה אני רץ מרתון שלם (לפי החישוב הזה רצתי מרתון עשרים ושלוש פעמים עד היום). חוץ מזה השתתפתי כבר אינספור פעמים במירוצים למרחקים קצרים וארוכים בכל מקום בעולם שבו הייתי. מטבעי מתאים לי יותר לרוץ למרחקים ארוכים, ואני פשוט נהנה לרוץ. בין ההרגלים שרכשתי לי במהלך חיי, הריצה היא ללא ספק ההרגל המועיל ביותר, ובעל המשמעות הגדולה ביותר לגבי. אני סבור שכתוצאה מהרגל ריצה קבוע ללא הפסקות במשך עשרים ומשהו שנים התחזקו גופי ונפשי והתעצבו בצורה נכונה, באופן כללי.

אינני יכול לומר שאני אדם שמתאים לספורט קבוצתי. זה משהו מוּלד, לטוב או לרע. כשאני נוכח במשחקי כדורגל או בייסבול (אף שזה כמעט לא קרה לי מאז היותי ילד), אני תמיד מרגיש חוסר נוחות מסוים. ייתכן שזה קשור לעובדה שאין לי אחים, אבל איכשהו אינני מצליח לאהוב מִשחקים שבהם משחקים עם אנשים אחרים. גם אי אפשר לומר שאני טוב בספורט שבו משחקים נגד מישהו אחר, כמו טניס. סקווש הוא משחק שאני אוהב, אבל באופן מוזר, כשמגיע הזמן לשחק נגד מישהו אינני מצליח להירגע, בין שאני מנצח או מפסיד. אני לא נהנה מהמשחק.

>> ומה הספרים הכי אהובים על מיטב סופרינו החדש? בואו לגלות