"רק הבוקר, בהדסה, אחת האחיות חקרה אותי על המשפחה שלנו. מתברר שגם היא איכשהו זכרה את הסיפור. אם רק היינו נוסעים מכאן, שנינו, שלושתנו — אם רק היינו מתרחקים מכל האנשים שמזהים אותנו — אולי הכול היה שונה היום בשביל אורים".
אחי הצעיר חי עכשיו ביוסטון שבטקסס, וכעת, באיחור ניכר, אני מבינה שביקוריו בארץ קשים לו.
ואני, שחייתי במשך שנתיים בחו"ל וחזרתי, כי רע היה לי להיות רחוקה, אני עוד ממשיכה להתוודע לאנשים שיודעים עלי דברים שלא סיפרתי.
אנשים שמעו, ובכל זאת מצפים גם שאני אספר.
לפני שנים, כשלמדתי תיאטרון באוניברסיטה, הייתי רשומה במגמה לבימוי, ובשלוש השנים שהייתי שם השתתפתי בשיעורים אחדים של המגמה למשחק.
בשנה השנייה הוטל עלינו להכין מונולוג שבו נעלה אירוע מכאיב מחיינו, ואני הכנתי מונולוג על האקווריום של אבא, שעמד בסלון עוד לפני שנולדתי.
יכולת המשחק שלי צנועה. הופעתי איננה מביכה, אך גם לא משאירה רושם עז. ובכל זאת חשבתי שאוכל אולי להביא אל הבמה את האקווריום הזה, שהיו בו דגי סקלרי וזברה וטטרות אדומות ושלושה דגי קרב, זכר ושתי נקבות. מדי פעם אבא היה מוסיף סוג חדש של דג רגיש שקשה לגדל, או סוג נוסף של צמח. פעמים אחדות אנחנו, הילדים, קנינו לו אותם מתנה. אבל אחרי שהורינו נהרגו, לא היה עוד אף אחד שידע איך לטפל בהם נכון.
הסימנים הראשונים היו נקודות לבנות שצצו ככנימות על דגי הסקלרי. תוך ימים חדלו גופי הדיסקוס המנוקדים שלהם לפלח את המים והחלו לנוע באלכסון מעוות, עד שהתייצבו בצורה כמעט אופקית לקרקע. הסקלרים מתו ראשונים, אבל גם האחרים נדבקו בכנימות, שלא היו באמת כנימות, ומדי יום היינו שולים ברשת עוד פגר נבול סנפירים, עד שלא נותר עוד אף דג.
לתהליך הזה אורים קרא "אירוע הכחדה גדול בקטן". דבר כזה בדיוק, הוא הסביר לנו, התרחש בכדור הארץ לפני מאתיים חמישים מיליון שנה, ואז, בראשית עידן הטריאס, נכחדו תשעים וחמישה אחוז מהמינים הימיים.
אלא שאצלנו ההכחדה היתה גמורה. רק הפילטר שסינן את המים המשיך לבעבע בשקט. חודשים הוא ביעבע באקווריום ענק ריק מתנועה.
ואז קרה דבר נוסף, משהו שבגללו המים הלכו והוריקו. המים הלכו והוריקו, וירוק הלך והזדחל והתרבה על כותלי הזכוכית, עד שהמנורה שלמעלה האירה רק סבך רירי של גוני ירוק. ריח בראשיתי תסס ועלה מביצת הירוק הזאת: יותם התלונן שהריח גורם לו בחילה. גם לי הוא גרם לפעמים בחילה, אבל לפעמים גם היה בו משהו מעניין, היה בו מין עומק, וככל שהרחתי לא הצלחתי ללכוד את כל שכבותיו.
לא ידענו אם לנקות את האקווריום ולנסות להחיות אותו מחדש. לא היה לנו מושג איך עושים את זה, ועם כל מה שהיה אז, לא היה לנו כוח להבין מה אנחנו רוצים בכלל.
וככה האקווריום פשוט עמד והוריק ותסס ריח, עד ששבת אחת כשקמתי הוא לא היה שם עוד, כי אורים השכים וסילק אותו. על אינספור דברים היינו מתייעצים בינינו, ועל הדבר הזה הוא לא שאל ולא התייעץ.
היה מוזר קצת בבית בלי רחש הבעבוע של הפילטר, כלומר מפעם לפעם היה נדמה לי שאני שומעת משהו מוזר, ובכל פעם נדרש לי רגע לתפוס שהמוזר הוא שלא שומעים, שאין בעבוע.
זה הסיפור שניסיתי לספר במונולוג הדרמטי שלי, והסיפור כנראה לא ענה על דרישת התרגיל. כי עוד לפני שהגעתי לשבָּת שבה אורים סילק את המכל, כשעוד ניסיתי להעביר את השחייה המעוותת של דגי הסקלרי, איך בכל יום הגופים שלהם התעוותו עוד ועוד, המורה שלי קם מהשרפרף שלו והתחיל לדבר ותכף עבר לצרחות.
אני היום מורה לתיאטרון ואף פעם אינני צורחת. אבל בכל השנים שבהן אני עובדת הבנתי שיש במאים שזאת הדרך שלהם לטלטל ולהציף ולהוציא. אז ככה הוא ניסה לטלטל אותי ואת הכיתה שלנו, בצרחות שכאלה: אפרת החליטה לבזבז לנו את הזמן עם דגים. מי שלא מבין את הערך של זמן על הבמה — אין לו מה לחפש פה. קמצנים שרוצים לדגור על סודות — גם להם אין מה לחפש פה. מישהו כאן לא יודע מה הסיפור שאפרת מנסה להסתיר מאיתנו? מישהו לא יודע? הכול חומרים, ה־כול, ושחקן אמיתי עובד עם הכול, נותן כל מה שיש לו. אצל שחקן, סוד הוא כמו בננה רקובה שמסריחה את החדר, ואפרת הסריחה עכשיו את החדר... זהו, גמרנו, אם אפרת לא רוצה לתת, אם היא מעדיפה להסריח עם הבננה הרקובה שלה, אז שפשוט תלך מפה, שתלך. תרימי את הרגליים שלך ותלכי, את לא מעניינת.
היו לו עור פנים נקניקי ופה קטן וקול גדול ומוטעם, כזה ששומעים מהמסדרון, ובהיגוי המוטעם הזה הוא צרח וצרח וצרח.
בכי היה דבר די מקובל בכיתות שלו, אבל אני לא בכיתי אז וגם לא כלאתי דמעות.
מאוחר יותר נודע לי ששניים מהכיתה שלנו, שניים ממגמת בימוי, הלכו לראש החוג להתלונן על מה שהמורה הרשה לעצמו עם אפרת, ולא נעם לי שמדברים עלי, וממילא לא חשבתי שהדבר יועיל. כזה היה האיש. כזה הוא. והבנתי שהשתמש בי כדי להעביר לכיתה איזשהו מסר. הוא השתמש בי באלימות להעביר את המסר, אבל כמו שאני מבינה, שחקן צריך להיות מוכן לשמש.
* * *
"להשתמש בכאב האישי שלי" כפי שהורו לי אז — מעולם לא הצלחתי. אבל את מה שקרה לנו, על האסון שלנו אני צריכה לספר, כי בלי הלילה ההוא בדצמבר אין אורים, אין אורים כפי שהיה, ובלעדיו אי־אפשר להבין.
זה היה, כאמור, בדצמבר, זאת אומרת בלילה של חורף. יותם נסע לארצות הברית במשלחת נוער, והטיסה שבה חזרו איחרה בארבע שעות בגלל סופת שלגים בשיקגו. סופה עיכבה אותם בשיקגו. מאוחר יותר לא הפסיקו למלמל ש"לו רק הטיסה לא היתה מתעכבת" וש"אילולא הסופה". כולם כמעט: דודתי ודודי, חברות של אמא, חברות שלי, חברים של אבא מהעבודה, מנחמים שלא ידעתי מיהם, המון מילמלו את זה, "אילולא", "לו רק", "אילו רק". ככה חזרו ואמרו, ומתישהו, כשכבר הייתי עייפה מאוד, כל אותיות הלמ"ד האלה, כל הניתורים האלה של הלשון על החך, התעקמו לי למין פזמון לה־לה־לה מעוות.
בעיתון כתבו אז "טרגדיה", ורק שנים אחר כך הבנתי שבטרגדיות אין בכלל "אילולא". אדיפוס חייב להרוג את אביו משום שככה נגזר. אנטיגונה חייבת לקבור את אחיה כי היא מי שהיא.
טרגדיות הן צער נקי בלי שום פזמוני "אילו רק".
אז הורינו היו בדרך לשדה התעופה. הם היו בדרך כשמשאית שהובילה משקאות קלים סטתה מימין ומעכה את הרנו שלנו, ודחפה אותם לנתיב הנגדי. סמוך לצומת אבו גוש זה היה. משאית אחרת נסעה באותו זמן בעלייה. משאית ריקה, אבל זה לא משנה.
שני אבות שאספו את ילדיהם מהשדה והסיעו אותם הביתה לירושלים נתקעו בפקק שנמשך כמעט עד הבוקר. רק אז הכביש נפתח. לפני כן אחד מהאבות שאל את יותם אם הוא זקוק לטרמפ, ואחי ענה לו שהכול בסדר: ההורים שלו בדרך ובטח תכף יגיעו.
יותם נשאר בשדה וחיכה עד הבוקר. עד הבוקר הוא הסתובב שם עם התרמיל שלו, שהיה בעצם של אבא. עם כל העצמאות שלו — כי הוא היה ילד עצמאי, שחיין תחרותי, שלוש פעמים צלח את הכנרת — עם כל העצמאות שלו הוא לא הצליח להחליט מה לעשות, וכל הזמן היה בטוח שרק קרה איזשהו פנצ'ר ושתכף יאספו אותו: הורינו הרי אף פעם לא מאחרים.
זה היה בזמנים שלפני הטלפון הנייד. הטלפון הציבורי שפעל על מטבעות היה מקולקל, והחנות שמכרה אסימונים היתה סגורה. ככה קרה. ככה זה. ורק בשש בבוקר יותם החליט לעלות על מונית שירות לירושלים. אלא שגם אז הנהג התעכב עוד הרבה עד שהמונית התמלאה, ורק אחרי השעה שמונה אחינו הקטן הגיע הביתה.
בגלל זה, בגלל מה שעבר עליו בלילה הזה, אורים אמר לי וליעל שמשלושתנו יותם הוא מי שנפגע הכי קשה. בגלל זה ובגלל שהוא צעיר כל כך. ילד.