טוב, את ג'ונתן ספרן פויר אין שום צורך להציג, נכון? האיש שכתב את רבי המכר "קרוב להפליא ורועש להחריד" ו"הכל מואר" חוזר בשלישית, לספר שהוא עצמו הצהיר שאם זה היה ספר ראשון שלו לא בטוח שהוא היה יוצא לאור, מה שהופך אותו למעניין הרבה יותר.
לפויר היו שנים ארוכות של התלבטות: הוא לא הצליח להחליט אם הוא אוכל בשר או שהוא צמחוני. אבל רגע לפני שהפך לראשונה לאב - רגע לפני שהיה עליו להחליט איזה אוכל יגיש לילדיו - הצורך להחליט נעשה פתאום דחוף. אז הוא יצא למסע בין חוות בקר ומשחטות, בין תרנגולות, חזירים וחוות לגידול דגים, ובמהלכו נזכר במאכלי ילדותו, בתפריט שעל צלחת סבו, בסעודות החג, והתעמק בשאלות הבסיסיות ביותר של טוב ורע. לאכול בעלי חיים חוקר את הדרכים שבהן מצדיקים בני האדם את נוהגי האכילה שלהם: פולקלור ותרבות פופולארית, מסורות משפחתיות ומיתולוגיות לאומיות, עובדות מוצקות ובדיות גמורות. והוא חושף את האופן שבו ההצדקות הללו מאפשרות לנו לשקוע בשכחה אכזרית. וגם, לפי הפרק הראשון, לאכול בעלי חיים מסתמן כספר ששווה לכם לקרוא.
הוצאת כנרת זמורה ביתן. 350 עמ'.
שוב אפשרי
כשגיליתי שאני עומד להיות אב נתקפתי דחפים לא צפויים. התחלתי לנקות את הבית, להחליף נורות שנשרפו מזמן, לנגב חלונות ולתייק מסמכים. תיקנתי את המשקפיים שלי, קניתי תריסר זוגות של גרביים לבנים, הרכבתי גגון על המכונית ו"מחיצה מפרידה כלב/מטען" במושב האחורי, עברתי בדיקות רפואיות בפעם הראשונה זה חמש שנים... והחלטתי לכתוב ספר על אכילת חיות.
האבהות היתה הדחף המיידי למסע שיהיה לספר הזה, אבל אני ארזתי את המזוודות אליו כמעט כל החיים. כשהייתי בן שנתיים, הגיבורים של כל הסיפורים שלפני השינה היו חיות. כשהייתי בן ארבע, טיפלנו בכלב של דודן במשך הקיץ. בעטתי בו. אבי הסביר לי שאסור לבעוט בחיות. כשהייתי בן שבע, התאבלתי על מותו של דג הזהב שלי. נודע לי שאבי זרק אותו לאסלה והוריד את המים. אמרתי לאבי — במילים אחרות, מנומסות פחות — שאסור לזרוק חיות לאסלה. כשהייתי בן תשע היתה לי שמרטפית שלא רצתה לפגוע בשום דבר. היא התנסחה בדיוק במילים אלה כששאלתי אותה למה אינה אוכלת עוף עם אחי הגדול ואיתי: "אני לא רוצה לפגוע בשום דבר".
"לפגוע בשום דבר?"
"אתה יודע שעוף זה תרנגולת, נכון?"
פרנק ירה בי מבט: אמא ואבא הפקידו את התינוקות היקרים שלהם בידי האישה הטיפשה הזאת?
אפשר שהיא התכוונה להפוך אותנו לצמחונים ואפשר שלא — שיחות על בשר אמנם עלולות להלחיץ אנשים, אבל לא כל הצמחונים הם מיסיונרים — אולם בהיותה בת עשרה חסרה לנערה הזאת עכבה כלשהי, מה שלא תהיה, שמונעת לעתים קרובות מאנשים לספר את הסיפור המסוים הזה בשלמותו. בלי דרמה ובלי רטוריקה היא שיתפה אותנו במה שהיא ידעה.
אחי ואני הבטנו זה בזה, בפיות מלאים בתרנגולות פגועות, וחשבנו בו־זמנית-איך־זה־יכול־להיות־שאף־פעם־לא־חשבתי־על־זה־ולמה־לעזאזל־אף־אחד־לא סיפר־לי? הנחתי את המזלג מידי. פרנק סיים את הארוחה ומן הסתם הוא אוכל עוף ממש בזמן שאני מקליד את המילים האלה.
מה שהשמרטפית שלנו אמרה התקבל על דעתי, לא רק מפני שנשמע נכון, אלא מפני שהיתה זו הרחבה אל תחום המזון של כל הדברים שהורי לימדו אותי. איננו פוגעים בבני משפחה. איננו פוגעים בחברים או בזרים. איננו פוגעים אפילו ברהיטים מרופדים. העובדה שלא חשבתי לכלול חיות ברשימה הזאת אינה עושה אותן ליוצאות מהכלל, היא רק עשתה אותי לילד, בור בהלכות העולם. עד שחדלתי להיות בור. ובשלב הזה היה עלי לשנות את חיי.
עד שחדלתי. הצמחונות שלי, שהיתה כה בומבסטית ועקשנית בתחילה, נמשכה כמה שנים, התיזה ניצוצות וגוועה חרש. מעולם לא חשבתי על תשובה לעקרונות של השמרטפית שלנו, אבל מצאתי דרכים למרוח, להקטין ולשכוח אותם. בדרך כלל לא פגעתי באף אחד. בדרך כלל התאמצתי לעשות את הדבר הנכון. בדרך כלל המצפון שלי היה די נקי. תעביר לי את העוף, אני מת מרעב.
מרק טוויין אמר שאין דבר קל מלהפסיק לעשן; הוא עשה זאת כל הזמן. אפשר להוסיף את הצמחונות לרשימת הדברים הקלים. בשנות בית הספר התיכון נעשיתי צמחוני פעמים רבות יותר משאני יכול לזכור עכשיו, בדרך כלל כמאמץ לתבוע לעצמי זהות בעולם של אנשים בעלי זהויות שהושגו כמדומה ללא מאמץ. רציתי סיסמה שתייחד את הפגוש של הוולוו של אמא שלי, סיבה ממרקת מצפון למלא את חצי השעה המביכה של ההפסקה בבית הספר, הזדמנות להתקרב לשדיהן של נשים אקטיביסטיות (והמשכתי לחשוב שזה רע לפגוע בחיות.) אבל אין פירוש הדבר שנמנעתי מאכילת בשר. נמנעתי מכך רק בפומבי. ביני לביני, המטוטלת נעה מצד לצד. ארוחות ערב רבות באותן השנים נפתחו בשאלה של אבי: "יש מגבלות תזונתיות שאני צריך לדעת עליהן הערב?"
כשלמדתי בקולג', התחלתי לאכול בשר ברצינות גדולה יותר. לא ש"האמנתי בכך" — מה שלא יהיה פירושה של האמירה הזאת — אבל דחקתי את השאלות מראשי בכוונה. לא הרגשתי אז שיש לי "זהות" ולא היו מסביבי אנשים שהכירו אותי כצמחוני, לכן לא היתה לי בעיה של צביעות בפומבי ואפילו לא היה הצורך להסביר שינוי. ייתכן מאוד שמספרם הרב של הצמחונים בקמפוס הוא שדיכא את הצמחונות שלי — אנשים לא נוטים לתת כסף לנגן רחוב שהנרתיק שלו מלא שטרות.
אבל בסוף השנה השנייה בקולג', כשבחרתי בפילוסופיה כמקצוע ראשי והתחלתי בחשיבה היומרנית הרצינית הראשונה שלי, נעשיתי שוב צמחוני. הרגשתי שהשִכחה המכוּונת שהייתי בטוח כי היא נחוצה לאכילת בשר עומדת בסתירה גדולה מדי לחיים האינטלקטואליים שניסיתי לעצב. חשבתי שהחיים יכולים, צריכים וחייבים לציית למסגרת של התבונה. אתם יכולים לתאר לעצמכם עד כמה מעצבן זה עשה אותי.
לאחר קבלת התואר, אכלתי בשר — המון בשר מכל הסוגים — במשך שנתיים בערך. למה? כי זה היה טעים. ומפני שהסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו, וזה לזה, חשובים לעיצובם של הרגלים יותר מהתבונה. וסיפרתי לעצמי סיפור סלחני על עצמי.
ואז סידרו לי פגישה עיוורת עם האישה שתהיה אשתי. וכעבור כמה שבועות בלבד מצאנו את עצמנו מדברים על שני נושאים מפתיעים: נישואים וצמחונות.
ההיסטוריה שלה עם הבשר היתה דומה להפליא לזו שלי: היו דברים שהיא האמינה בהם כששכבה במיטה בלילה, והיו הבחירות שעשתה למחרת בשולחן ארוחת הבוקר. היה פחד מכרסם (אם כי רק מזדמן וקצר ימים) שהיא משתתפת במשהו רע מיסודו, והיתה ההשלמה גם עם המורכבות המבלבלת של הבעיה וגם עם החולשות הנסלחות של היותנו בני אנוש. כמוני, היו לה אינטואיציות חזקות מאוד, אבל כנראה לא חזקות מספיק.
אנשים מתחתנים מהרבה סיבות שונות, אבל הסיבה שהמריצה אותנו בהחלטתנו לעשות את הצעד הזה היתה הסיכוי לציין במפורש התחלה חדשה. הטקס והסמליות היהודיים מעודדים מאוד את הרעיון הזה לסמן הפרדה חדה ממה שהיה קודם — הדוגמה הטובה ביותר היא שבירת הכוס בסוף טקס החופה. קודם הדברים היו כפי שהיו, אבל הם ישתנו עכשיו. הדברים יהיו טובים יותר. אנחנו נהיה טובים יותר.
זה נשמע טוב וההרגשה נהדרת, אבל טובים יותר איך? יכולתי לחשוב על אינספור דרכים לשפר את עצמי (יכולתי ללמוד שפות זרות, להיות סבלני יותר, לעבוד קשה יותר), אבל כבר קיבלתי יותר מדי החלטות כאלה ולא בטחתי בהן עוד. גם יכולתי לחשוב על אינספור דרכים לשפר "אותנו", אבל הדברים המשמעותיים שאנחנו יכולים להסכים עליהם ולשנות אותם במערכת יחסים הם מעטים. בפועל, אפילו באותם הרגעים שהכול נראה בהם אפשרי, רק מעט מאוד אפשרי.
אכילת חיות, בעיה שהטרידה את שנינו ושנינו שכחנו אותה, נראתה כנקודת פתיחה טובה. כל כך הרבה דברים הצטלבו כאן, וכל כך הרבה דברים יכלו לזרום מכאן. באותו השבוע עצמו התארסנו ונעשינו צמחונים.
מובן שהחתונה שלנו לא היתה צמחונית, כי שיכנענו את עצמנו שההגינות מחייבת אותנו לספק חלבון מן החי לאורחינו, שרבים מהם באו ממרחקים להשתתף בשמחתנו (קשה לכם לעקוב אחר ההיגיון שבדבר?) ואכלנו דגים בירח הדבש, אבל היינו ביפן, וכשנמצאים ביפן... וכשחזרנו לביתנו החדש, אכלנו פה ושם המבורגרים ומרק עוף וסלמון מעושן ואומצות של טונה. אבל רק מדי פעם בפעם. רק כשהתחשק לנו.
וחשבתי שזהו זה. וחשבתי שזה בסדר גמור. הנחתי שנשמור על תפריט של אי־עקביות מצפונית. למה אכילה צריכה להיות שונה מכל תחומי המוסר האחרים של חיינו? היינו אנשים הגונים ששיקרו לפעמים, חברים מתחשבים שהתנהגו לפעמים בחוסר טקט. היינו צמחונים שמפעם לפעם אכלו בשר.
ואפילו לא יכולתי להיות בטוח שהאינטואיציות שלי היו לא יותר משרידים סנטימנטליים של ילדותי — שאם אבדוק לעומק, לא אמצא אדישות. לא ידעתי מה טיבן של חיות, וגם לא איך מגדלים או איך הורגים אותן, אפילו קצת. כל העניין גרם לי אי־נוחות, אבל לא השתמע מכך שמישהו אחר צריך להרגיש אי־נוחות, או אפילו שאני צריך להרגיש אי־נוחות. ולא הרגשתי דחף או צורך לברר את כל העניין.
אבל אז החלטנו להביא ילד לעולם, וזה היה סיפור אחר שהצריך סיפור אחר.
כחצי שעה לאחר שבני נולד, נכנסתי לחדר ההמתנה לבשר את הבשורה הטובה למשפחה שהתקבצה שם.
"אמרת הוא! אז זה בן?"
"מה שמו?"
"למי הוא דומה?"
"ספר לנו הכול!"
עניתי על שאלותיהם מהר ככל שיכולתי, אחר כך ניגשתי לפינה והפעלתי את הטלפון הסלולרי שלי.
"סבתא," אמרתי. "יש לנו בן."
הטלפון היחיד שלה נמצא במטבח. היא הרימה אותו אחרי הצלצול הראשון, ופירוש הדבר שהיא ישבה ליד השולחן, והמתינה לצלצול. זה היה זמן קצר אחרי חצות. האם גזרה קופונים? הכינה עוף עם גזר להקפאה בשביל מישהו אחר שיאכל אותם בארוחה עתידית? מעולם לא ראיתי ולא שמעתי אותה בוכה, אבל הדמעות בקעו מקולה כאשר שאלה, "כמה הוא שוקל?"
כמה ימים לאחר שובנו מבית החולים, שלחתי מכתב לחבר, ובו תמונה של בני וכמה רשמים ראשונים של אבהות. תשובתו היתה פשוטה: "הכול שוב אפשרי". זו היתה התגובה המושלמת, כי כך בדיוק הרגשנו. יכולנו לשוב ולספר את הסיפורים שלנו ולשפר אותם, לעשות אותם מייצגים או שאפתניים יותר. ויכולנו לבחור לספר סיפורים אחרים. העולם עצמו קיבל סיכוי נוסף.