"ממזרים חסרי כבוד" של קוונטין טרנטינו, שמתרחש בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, מגולל את סיפורה של קבוצת חיילים יהודים המתאגדת תחת פיקודו של קצין אמריקני בשם אלדו ריין (בראד פיט) למשימה אחת - להרוג כמה שיותר נאצים בצרפת הכבושה.
העובדה שהם עושים מלאכתם נאמנה בסגנון טרנטינו, כלומר באכזריות שאינה נופלת מזו של הנאצים עצמם, והעיוות ההיסטורי שהסרט יוצר, עוררו בזמנו מחלוקת גדולה. מה שלא מנע מהסרט לגרוף בסוף השבוע הראשון בו הוא הוצג בארה"ב כ-37.6 מיליון דולר.
אנדרו או'הייר, כותב הבלוג "Beyond the multiplex" המתפרסם באתר Salon.com, טוען כי בתוך כל המולת האקשן ואבק השריפה, הניסיון לחפש משמעויות נסתרות הקשורות ליחסו של טרנטינו לשואה וליהודים אבוד מראש.
"טרנטינו, בפועל, כמעט לא מתמודד עם סוגיית היהודים והשואה", כתב או'הייר. "הוא רק מעוניין למלא את המסך בכמה שיותר גופות ולכנות את התוצאה 'בידור'. בתחילת הסרט יש סצנה בה משפחה יהודית נטבחת בידי חיילים נאצים אבל אין סצנות המתרחשות בגטו או על הרכבות למחנות הריכוז וההשמדה". לדברי או'הייר, "אפילו סוגיית האידיאולוגיה מאחורי השמדת היהודים אינה מוזכרת. 26 לוחמי הגרילה עליהם מפקד פיט יכלו, באותה מידה, לא להיות יהודים. כנראה שלחפש מוסר ואתיקה בסרט של טרנטינו זו משימה כבדה מדי לכל מבקר קולנוע".
דניאל מנדלסון, מבקר הקולנוע של המגזין "ניוזוויק", נחרץ הרבה יותר. לטענתו, טרנטינו עושה ב"ממזרים חסרי כבוד" שכתוב מודע של מלחמת העולם השנייה, והשואה בפרט, במטרה ליצור את סרט הנקמה האולטימטיבי של כל הזמנים - נקמת היהודים בנאצים בזמן אמת. לא שנים אחרי סיום המלחמה אלא תוך כדי התרחשותה, גם במחיר שינוי המציאות, כולל כיצד הסתיימה המלחמה.
"בסצנה הקשה ביותר לצפייה בסרט, טרנטינו מציג חבורת אנשים הנכלאים בבניין העולה בלהבות", מדגים מנדלסון. "יש בסצנה את כל האלמנטים שהכרנו מסרטי שואה קודמים: זעקות הלכודים בלהבות, ידיים דופקות על דלתות ותחינות לרחמים, אך הטוויסט של טרנטינו הוא שהלכודים, הנשרפים למוות, הם נאצים ואלו שכלאו אותם הם היהודים. סרטים כמו 'המפיקים' של מל ברוקס, 'להיות או לא להיות' של ארנסט לוביץ' ואפילו 'החיים יפים' של רוברטו בניני הוכיחו שניתן ליצור סרט מבדר ואיכותי המתרחש בתקופת המלחמה. השאלה היא, האם טרנטינו מסוגל לגעת בנושאים כה רגישים כשעצם הווייתו כקולנוען היא חוסר רגישות".
רוג'ר אברט, מבקר הקולנוע המיתולוגי של ה"שיקגו סאן טיימס", טוען שהדיון על הסרט דווקא מהנה ומרענן. "כל סרט הוליוודי על מלחמת העולם השנייה, מוצלח יותר או פחות, יוצא מנקודת ההנחה שהקהל יודע כבר איך המלחמה הסתיימה", אומר אברט. "דווקא ההעזה של טרנטינו לעשות סרט המשנה את ההיסטוריה וממציא סוף שונה, גם אם מנותק מהמציאות, מאפשרת דיון מסוג חדש לחלוטין".
לדבריו, "את הבעייתיות בעשיית מותחן פעולה על תקופת הרייך השלישי גילינו רק בשנה שעברה עם 'מבצע ולקירי' של טום קרוז. הסרט הציג דמויות שלא היה להן מושג שהן עומדות להיכשל בניסיון לרצוח את היטלר ולעשות הפיכה צבאית בגרמניה אבל הצופים ידעו וזה השפיע על הדרך בה הגיבו לסרט. טרנטינו מראש מוותר על ההתמודדות הזו ופותח דף חלק לחלוטין גם עבור הצופים".
ומה יש לטרנטינו לומר בנושא? כאיש תקשורת ממולח שכבר הוכיח בעבר שהוא יודע לחפור לעצמו בור ואז לצאת ממנו, גם במקרה של "ממזרים חסרי כבוד" היו לטרנטינו הסברים מוכנים. "הדמויות בסרט לא מודעות לכך שהן עושות היסטוריה ואין להן תחושת שליחות לדורות הבאים. מעולם לא יצרתי ייעוד מוגדר לדמויות בסרטים שלי ואני לא חושב שזה הזמן להתחיל".
טרנטינו מסביר כי הגישה שלו לסרט יותר פשוטה ממה שחושבים: "הדמויות שלי משנות את פני מלחמת העולם השנייה אז ברור שהאירועים לא קרו באמת כי הדמויות לא היו קיימות במציאות. אם הן היו קיימות במציאות, מה שקורה בסרט עשוי היה להפוך לאפשרי".