שבוע עבר מאז גמר "האח הגדול". זה שבוע שהתחיל בהתרגשות אדירה והכנות היסטריות לקראת הפגישה עם דור. התרגשתי לפגישה הזאת כמו שלא התרגשתי מעולם בחיי, אבל אחרי שכולם התפזרו הביתה הגיע הדיכאון הגדול.
יום אחרי הגמר חשבתי שיהיה לי הרבה יותר קל אחרי שזה ייגמר, אבל היה לי הרבה יותר קשה. אני ציפיתי למשהו אחר לגמרי ולקח לי קצת זמן לעכל את כל המערבולת שאני נמצאת בה.
הרבה אנשים אמרו לי בזמן שהמתנתי לדור שזה לא ילך, שלא יקרה כלום וביום שאחרי התכנית ממש פחדתי שהם יגידו לי "אמרנו לך". אין דבר שאני יותר שונאת להגיד לאנשים מאשר "צדקתם".
כך לפחות הרגשתי בימים הראשונים אחרי הגמר, אך לשמחתי הרבה לכל שבוע יש סוף שבוע, ובסוף השבוע האחרון דברים השתנו מהקצה אל הקצה.
אחרי שבכיתי ובכיתי ובכיתי, אני נמצאת כרגע במקום הכי טוב שאני יכולה להיות בו עם הבנאדם הכי טוב שאני יכולה לאחל לעצמי. באמת שלא יכולתי לבקש משהו יותר טוב.
בשיא התקופה הרעה הקודמת שלי לפני כמה חודשים החלטתי לטוס ובזמן האחרון אמרתי לעצמי שאם התקופה הנוראית ההיא לא הייתה מגיעה אז סביר להניח שלא הייתי טסה לחו"ל, ואם לא הייתי טסה לחו"ל לא הייתי נכנסת לאח, ואם לא הייתי נכנסת לאח לא הייתי היום במקום שאני נמצאת בו עם הבנאדם שאני נמצאת איתו.
ועכשיו זהו! נגמר עידן הבכי, עכשיו זה עידן החיוכים, עידן האהבה. אני מאושרת, טוב לי, פשוט טוב לי. אני מאושרת בצורה שלא הייתי מאושרת הרבה זמן. אלוהים, תודה.