אני לומדת משחק. כבר תקופה לא קצרה שאני מגיעה לבית של המורה שלי, השחקן אולי שטרנברג, ומדברת אל מצלמה.
אני לומדת מונולוגים בעל פה ומשננת טקסטים וזה כיף גדול. ממש התאהבתי בכל העניין ומבחינתי השיעורים האלה מלמדים אותי המון על איך לשחק מול מצלמה, ובכלל נותנים רגעים לי שבהם אני נפתחת לעולמות אחרים.
במקביל יש את הרגעים המותחים האלה של האודישנים. מגיעים לסטודיו ומגלים שיחד איתך ממתינים בתור עוד עשרות אנשים עם אותו החלום, בנוסף לשחקנים שנמצאים לא מעט זמן בתחום ועדיין מתמידים ומשקיעים בכל אודישן ואודישן.
זה מיד גרם לי להיכנס לכל העניין עם חששות ובנוסף על כך ראיתי שהרבה מאוד שחקנים מוכשרים שגם נבחנו לתפקיד. מדובר במשהו לאחד מערוצי הילדים וזה החלום שלי. חלום שלי לעבוד עם ילדים.
האמת שהלך לי בסדר וממש חשוב לי לעבור את זה, כי אני באמת מתה לעבוד עם ילדים. אני ממש אתאכזב מעצמי אם לא אעבור.
אם לא אצליח הימים שלאחר מכן יהיו הכי קשים שיש. ימים של דאון מטורף. אני שונאת כישלונות. יש לי קטע שאם אני נכשלת במשהו אחד אני נכנסת לאמוק של 'את קלומניקית' ואז מתחילה לחפש את כל מה שרע לי בחיים.
ככה זה, אם לא עברתי אודישן שהיה לי ממש חשוב, כל החיים שלי הופכים שחורים למשך יומיים. וזה לא רק במשחק. בכל תחום בחיים שקורה לי משהו רע, אני מיד מציפה את כל מה שרע לי בחיים. אבל למה לחשוב שלילי? בינתיים אני מחייכת כי הכל אמור להיות בסוף ורוד.
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן
