חלפו שבועיים ימים מאז שהבאתי לעולם את מייקי מארק. כמובן שאני מאושרת מתמיד ושלהיות אמא זה דבר קסום, אבל Seriously חשבתי שאני אוכל לגדל אותו ובמקביל להמשיך לטפל בכל העיסוקים שהיו לי לפני שנולד. אני בדרך כלל כזו ג'דאית שמסוגלת לבצע כמה משימות במקביל, בצורה טובה מאחרים – אין אני פשוט טובה בזה! כרגע, אני בקושי מסוגלת לענות לטלפון.
אני רק מדי פעם נכנסת לקרוא אימיילים, כמעט ולא עוצרת במשרד או עונה לסמסים. לא מצליחה לעשות שום דבר בשביל עצמי. אני פשוט מחוברת לחלוטין לאיש הקטן הזה. כל שלוש שעות מניקה אותו ומיד לאחר מכן – תשושה לחלוטין. כשאני סוף סוף מצליחה לצאת מהמיטה אחרי שניסיתי לגנוב כמה שעות שינה קצרות – השעה 2 אחה"צ ורק אז אני מצחצחת שיניים.
אף אחד לא ציין בפני שאני אצטרך להחליף חיתול כמעט כל חצי שעה. לפעמים אני אפילו מחתלת אותו, מורידה אותו משידת ההחתלה ומיד הוא עושה משהו שוב. זה משוגע! וזה לא רק ההנקה וההחתלה, זה גם להחזיק אותו Forever ולנסות לשחרר ממנו איזה גרעפס או לזוז איתו בסיבובים כדי להוציא גזים. ואז כשהוא סוף סוף נרדם שוב, אני מנסה לעשות משהו בשביל עצמי ממש מהר ולרוץ למיטה לעוד איזו שעת שינה מסכנה ואז –BAMM שוב הוא מתעורר. אבל עכשיו ברצינות, הוא כ"כ חמוד שאני לא יכולה לרגע להתעצבן על הפרצוף הקטנטן והמתוקי הזה.
עכשיו כשיש לי את מייקל, הוא כל מה שאני מתעסקת בו. בו, ובציצים שלי!!! כל היום אני מניקה אותו ואני גם שואבת עבורו פעם ביום כדי שיוסי יוכל להאכיל אותו עם הבקבוק בלילה כשאני מחליטה שאני לא יכולה לקום. החזה שלי פשוט גרנדיוזי, עד כדי כך שנעשיתי חולה בשבוע שעבר! הם נהיו כל כך קשים, עד כדי כך שזה הפך בלתי נסבל לחלוטין. היה לי חום של 38 מעלות, צמרמורות בכל הגוף ומיגרנה משוגעת. בחיים שלי לא רעדתי במיטה עם 3 שמיכות מעליי. החזרתי את הראש שלי כל כך חזק מרב כאב. יוסי בא הביתה ולקח אותי לחדר מיון. חשבתי שאולי התפירה של הניתוח הזדהמה ולכן כל זה קורה לי. כשראיתי את הרופא הוא בדק אותי ואמר שזה הכל בגלל החזה שלי ושאני ממש צריכה לדאוג להם.
אני צריכה להניק כמה שאני רק יכולה, לשאוב ולעשות קומפרסים קרים וחמים כדי שהגודש יעבור. אז כשסוף סוף חשבתי שיש לי שעה לישון אחרי ההנקה, הנה יש לי עוד משימה להתעסק איתה. אני קמה כל יום ב-5 בבוקר ולא ממש חוזרת לישון, לפחות לא כמה שאני מתכננת. אין לי מושג מה אני עושה אחרי שמייקל נרדם. הוא ישן ואני לא – אבל ברצינות, אני פשוט לא זזה... אני פשוט מוכנה לרגע הבא שבו אטפל בו שוב.
סוף סוף אני מתחילה להתאושש מהניתוח, וזה לא שאני במצב כל כך טוב – פשוט התרגלתי לכאבים של הניתוח. אני באמת לא זוכרת איך זה מרגיש להיות ללא כאבים. כבר עברו שבועיים ואני יכולה להתחיל לצאת עם מייקל החוצה. ידוע שבזכות ההנקה, הגוף מחוסן ואפשר לצאת מהבית מוקדם יותר. זה חיסון טבעי. Anyways, אחותי עדי, נחתה מלוס אנג'לס לראות את האחיין שלה. החלטנו שאני חייבת להתחיל לצאת קצת החוצה ולהזיז את הגוף כדי לנסות ולהתאושש, אז הלכנו יחד לקניון גבעתיים סמוך לבית עם מייקל ועם סבתא שלי. זו היתה הפעם הראשונה שלו בנסיעה ברכב מאז הלידה והוא פשוט אהב את זה ונרדם מיד.
הגענו לקניון והנה שוב הוא בוכה.וברצינות, אני חייבת להודות, זה מביך!!! אנשים מביטים עליי כאילו מה נסגר?? "הנה ליהיא גרינר, לא יודעת לטפל בתינוק שלה!", ואני מחזיקה את הקטנצ'יק הזה בן השבועיים ואנשים לא מאמינים כמה הוא קטן. ירדנו לשבת בבית קפה למטה כדי שאני אוכל להניק ונתקענו שם בערך 3 שעות. אחרי 2 כוסות קפה ועוגת גבינה (הסבתא פולניה...) אנחנו קמים להסתובב ולעשות את ה"פעילות הגופנית" שתכננו – ושוב הוא מתחיל לבכות! היה צריך להחליף לו, ושוב הוא רעב. אז הלכנו לשבת בבית קפה אחר כמובן. שם ישבנו עוד שעתיים כשלאורך כל הזמן הזה, אני מניקה. איזה מטורף זה, היינו שם עד 8 בערב. כל היום בקניון, לא קניתי שום דבר בכלל, כי הוא התחיל להתעצבן בכל פעם שנכנסנו לחנות כלשהיא. הייתי מובכת לחלוטין מהבכי החתולי שלו. אני חייבת להתחיל להתרגל לזה. אבל אחרי הכל...לטפל בתינוק זה ממש קל! באמת! פשוט כל מה שצריך זה לוותר על עצמך כרגע. אבל החדשות הטובות הן שירדתי 11 קילו אחרי הלידה ואין לי ממש זמן לאכול, אז I'm on the right track.
mako בידור בפייסבוק, בטוויטר, באינסטגרם ובגוגל +