זה כבר זמן מה שאני מעכבת את הזריקות שמייקי אמור לקבל. Seriously אני ממש חוששת מהעובדה שהפשוש הקטנטן, המושלם והטהור הזה יידקר על ידי מחט ענקית שכזו. הוא מחייך ומצחקק כל זמן כשהוא ער ואני פשוט לא מעוניינת שהחיוך המהמם הזה ירד ממנו. המחשבה על זה ממש מדכאת אותי.
בנוסף, שמעתי כל כך הרבה סיפורים על החיסונים האלה. חלק מההורים פורסים את החיסונים כך שהתינוק לא יקבל יותר מחיסון אחד ביום, בעוד שהורים אחרים אפילו מוותרים על חלק מהחיסונים מסיבות כאלו ואחרות. יש זריקה אחת שמספרים כי היא עשויה לגרום לתינוק להיות אוטיסט או לבעיות אחרות. זה ממש מעורר בי חרדה! אימא שלי אומרת לי שלפני הרבה שנים לא היה את כל החיסונים האלה ולא היינו צריכים לחשוב על אילו חיסונים לעשות ואילו לא לעשות.
What's going on? למה אנחנו מוסיפים עוד ועוד חיסונים במרוצת השנים? שמתם לב שמשהו השתנה? האם אנחנו חיים יותר זמן היום וממה שאנשים חיו בעבר? אנשים אומרים לי שהיום אנחנו מזדקנים וחיים עד גילאים מאוד מאוחרים, אבל אני ממש לא מרגישה שכך הדבר. אני באמת מאמינה שהכל זה גנים. אם הסבים והסבתות שלך חיו עד גיל 80 או 90, אז גם אתה תחייה עד אזור הגילאים הזה.
במקרה שלי, זה פשוט אסון. אבא שלי נפטר בגיל 45, אבא שלו נפטר בערך בגיל 50 ואפילו בת דודתי נפטרה בגיל 35. כולם בעקבות בעיות בלב. היחידה שעדיין בחיים היא סבתא שלי שתהיה בריאה. בת 79 ועדיין חזקה ומתפקדת. אבל כמובן שיש לזה סיבה – היא 100% פולניה אמיתית!
Anyway, זה ממש מפחיד אותי. פיתחתי סוג של הפרעת חרדה. דיברתי עם אימהות רבות על החרדות שתוקפות אותי וכולן מעידות שגם הן סובלות מכך. גם אבות, אגב, מעידים על חרדה דומה. בכל זאת, רוב מי שאני מדברת איתו מסכים איתי שאצלי המצב הוא חמור. אין יום אחד שעובר שלא חולפות לי בראש מחשבות שליליות. כשאני במיטה, בנהיגה ובעצם בכל מקום שהוא כשאני נמצאת לבדי. אני שונאת את זה. אני שוקלת להתחיל לקחת ציפרלקס כדי שאוכל להמשיך להיות שמחה ולחיות את חיי ללא פחדים מיותרים.
מייקי יהיה כמעט בן חודשיים בשבוע הבא, ורק אתמול הייתי בפעם הראשונה ב"טיפת חלב" לצורך החיסון לצהבת B, שהיה אמור להינתן לו בגיל חודש. היה ממש קל, הוא חייך אל האחות ואהב שהפשטתי אותו לצורך השקילה. החזקתי אותו צמוד אל החזה שלי חזק חזק ואת הרגל שלו כדי שלא יוכל להזיז אותה. הוא היה שמח והביט בתקרה בעוד שאני מביטה הצידה כדי לא לראות את מה שהיא הולכת לעולל לו.
זה היה ממש מהיר וברגע שהיא אמרה שהיא סיימה הרגשתי "וואו, איזה כיף ואיך זה שהוא לא בוכה?" הוא היה פשוט בשקט מוחלט! אני מביטה בפנים שלו ו- Oh my god!! היה לו פרצוף של בכי כזה שהעיניים עצומות חזק והפה פתוח לרווחה אבל ללא שום קול.
הוא פשוט היה בהלם ולא הבין מה זה הכאב החדש הזה שהוא חווה הרגע. זה היה כל כך עצוב. הוא פשוט השתנק לכמה שניות עד שהוא הצליח לנשום ולהוציא צרחה. וואו!! כמה שאני שנאתי את הרגע הזה. הכנתי את החזה שלי כדי להאכיל אותו, הנחתי אותו עלי, התחלתי להניק אותו והוא מיד נרגע. אוי איזה חמוד, ילד טוב כזה...טפו טפו טפו.
זה פשוט נורא לדעת שהם צריכים לעבור את הסבל הזה כל כך הרבה פעמים נוספות. זה כמעט שלא נגמר בשנה הראשונה. "טיפת חלב" הופכת להיות הבית השני שלנו וגרוע מכל – ככל שהוא יגדל זה יהיה לו יותר כואב ויותר קשה.
You don't understand!!! היה ילד אחד בדלת הסמוכה שצרח כמו משוגע עוד לפני שהמחט נגעה לו בעור. הוא צרח כל כך חזק שכל המקום היה בשוק. זה היה מוגזם. הוא צרח כאילו הולכים לנסר לו את הרגל בלי חומר הרדמה עם סכין קטנה. הוא השתגע לחלוטין וזה נמשך איזה רבע שעה. אני לא צוחקת. זה היה פשוט מופרע. כל זה עוד לפני שהוא קיבל את הזריקה בכלל.
אחרי שהוא קיבל את הזריקה הוא סוף סוף נרגע, סתם את הפה, ויצא מהמקום כאילו לא קרה דבר. כל כך מעצבן! ברצינות, אם מייקי ישתולל ככה כשהוא יתבגר, אני לא יודעת מה אני אעשה. בואו נגיד ככה, כדאי שהוא לא ישתולל ככה. בכל אופן אני מתכוונת ללמד אותו שכשהוא יהיה נער בוגר, בזמן שילך לבדיקות דם שגרתיות, שיכנס לחדר האחות מלא באומץ ויקבל את זה כמו גבר. בדיוק כמו המאמא שלו!