הטבח בירושלים
הרצח המתועב שהתרחש השבוע בבית הכנסת בהר נוף, נותן לממשלה שלנו לגיטימציה להחזיר את כוח ההרתעה שאבד לנו בשנים האחרונות. הפחד והאימה שחשים עכשיו רבים מתושבי ירושלים, בירתנו, הוא משהו שלא ניתן לעבור עליו לסדר היום. לא די בהריסת בתי המחבלים, צריך לנקוט פה בצעדים דרסטיים והרבה יותר נוקשים. ממשלתנו היקרה צריכה להחזיר לתושביה את תחושת הביטחון והשקט בכל מחיר. זה הרי לא משנה מה נעשה או לא נעשה, בתקשורת העולמית ימשיכו להציג אותנו כצד הכובש ואת הצד השני כקורבן חסר ישע (ראו ערך CNN). צריך להמשיך ולבנות בירושלים וסביבותיה ולא להקשיב לקולות מבית ומחוץ שאומרים לנו שזה יתקע מקל בגלגלי תהליך השלום. אין כרגע תהליך שלום וגם לא יהיה בזמן הקרוב, ואם וכאשר יהיה אחד כזה, אנחנו נרצה להגיע אליו מעמדה של כוח ועוצמה ולא מהעמדה שאנחנו נמצאים בה עכשיו, עמדה של רפיון ואוזלת יד.
"חוק המשתמטים"
ביום שני אישרה מליאת הכנסת את "חוק המשתמטים", שקובע כי סטודנטים שלא שירתו בצבא ולא קיבלו פטור כחוק לא יוכלו ליהנות משום הטבה כספית הניתנת מקופת המדינה באוניברסיטאות. לכאורה חוק חשוב ונכון, אך לצערי בחוק הזה רב החסר על הקיים: הוא לא כולל בתוכו את שתי האוכלוסיות הכי גדולות שכמעט ולא תורמות דבר לרווחת המדינה ורק לוקחות ממנה עוד ועוד - החרדים והערבים. לא מספיק שכל הנטל הזה נופל על כתפינו הצנומות – הם גם מקבלים עלינו "פור" של שנתיים-שלוש שבהן הם יכולים לעבוד/ללמוד/לשחק דוקים, וגם זוכים לקבל הטבות מכספי המיסים שאנחנו משלמים. אז נכון, כביכול הפטור שהם מקבלים נחשב חוקי, ועד שיעבירו חוק שמחייב אותם לעשות צבא או שירות לאומי הרבה מים יעברו בירדן. אבל עד אז, אפשר וראוי להוסיף תיקון לחוק המשתמטים, שיקבע כי גם החרדים והערבים שלא משרתים בצבא לא יוכלו ליהנות מההטבות האלו, ויפה שעה אחת קודם.
העדה הדרוזית
ריגשה אותי השבוע היוזמה של כמה אנשים במגזר החרדי, שהוציאו אוטובוסים בחינם מירושלים להלווייתו של רב-סמל מתקדם זידאן סייף שנערכה בכפר יאנוח ג'ת שבגליל המערבי. ההבנה שלהם שהוא וחבריו הם חלק אינטגרלי מהמדינה שלנו והוקרת התודה שלהם על המעשה ההרואי שלו, נגעה לליבי. דרכם של הדרוזים בארץ שזורה בדרכנו עוד מימי קום המדינה ורובם משרתים בצה"ל, בין אם בגדוד "חרב" הדרוזי ובין אם זה בשאר היחידות השונות. הדרוזים מאמינים שהעולם הזה הוא רק פרוזדור לעולם הבא ואין להם שאיפות לעצמאות מדינית. הם נאמנים למדינה בה הם חיים. אולי מהמפגש הזה, שנוצר בנסיבות מצערות, ייצא משהו טוב והחרדים אשר לא משרתים בצבא יבינו שאין לנו ארץ אחרת.
כגודל הציפיה, גודל האכזבה
נבחרת אנגליה היא נבחרת מלאה בכישרונות, והליגה האנגלית נחשבת במשך שנים לליגה האטרקטיבית ביותר בעולם. לא תמיד עם הקבוצות הכי חזקות אבל כמעט תמיד עם הכי הרבה עניין. ובכל זאת, הנבחרת האנגלית נכשלת שוב ושוב בכל פעם שהיא מגיעה לטורניר גדול (למעט מונדיאל 66׳). למה אני חופר על נבחרת אנגליה? לעניות דעתי, יש גורם משמעותי שמשפיע על הכישלונות הללו, ופה זה מתחיל לגעת גם בעניין שלנו - התקשורת. התקשורת באנגליה מפעילה לחץ עצום על הנבחרת, וכך גם התקשורת הישראלית. אני חייב לומר שמאוד נהניתי ממשחק הנבחרת האחרון - אמנם זה רחוק מלהיות מושלם ואין לאף אחד ספק שבדקות מסוימות גם המזל (ואופיר מרציאנו ביכולת מצוינת) היה לצדנו. אני רוצה גם להוריד את הכובע בפני ערן זהבי וגילי ורמוט, ששמו את אירועי הדרבי בצד והופיעו כמו ענקים למשחק החשוב. בכלל, כל השתלשלות האירועים, מדחיית המשחק נגד בלגיה דרך התוצאות במשחקים המקבילים בבית ועד לסגל עמו הגיעה בוסניה ביום ראשון – יש תחושה שסופסוף דברים מסתדרים לנו. ולכן אני רוצה לפנות לתקשורת ואוהדי הספורט בישראל ולבקש - תרגיעו. המסע עדיין ארוך מאוד וכגודל הציפייה כך גודל האכזבה. תנו להם את השקט שהם צריכים, אל תתעסקו במי לא פותח והאם המערך נכון או לא והכי חשוב, כמו שלא צריך למהר ולהמליך מלכים גם לא צריך למהר ולחפש אשמים. עד עכשיו הם עשו את שלהם, בואו נעשה אנחנו את שלנו. אם וכאשר יגיעו תוצאות פחות טובות בהמשך הדרך, נצטרך אנחנו להיות שם כדי לדחוף את הנבחרת שלנו לעבר הטורניר המיוחל. אל אל ישראל!