ב-7 באוקטובר, בנרצחים הרבים במסיבת הנובה, היה גם אחיינו בן ה-27 של גיא זוארץ, עילי ברעם. שבעה חודשים אחרי האסון הכבד שפקד את המשפחה, זוארץ משתף מכתב אישי וקורע לב שכתב לאחיינו, ובו הוא מתאר את הגעגוע האין-סופי ואת ההתמודדות השנה עם יום הזיכרון.
"מכתב לעילי", פתח המנחה וכתב: "משהו כבד יושב לי על הלב כבר כמה ימים, גם בלי להסתכל בלוח השנה, גם רחוק מהבית מרגישים שיום הזיכרון מגיע. הוא מתגנב אליך לאט, מטפס לראש, תופס לך מחשבה אחת בלי שתרגיש, ואז עוד אחת, עד שהיום מגיע וכולך בזה, כולי בך עילוש.
"אתה, שכל כך חסר לנו, אתה, שלא יעזור כלום – לא נצליח לעכל ולקבל את העובדה שאתה איננו. שבעה חודשים וגם היום זה לא נתפס, גם היום אני רואה אותך, שומע אותך, מדבר איתך ואתה שם עונה כמו שרק אתה יודע, בהומור, ברגש, עמוק מהלב החכם שלך. אתה חסר לי עילי, החיוך שלך שקורע לבבות, הריח שלך, הנוכחות והאישיות שלך, שהיה בה תמיד משהו מהנצח, משהו מהאינסוף".
זוארץ גם הביע את הכעס על האחראים למחדל: "מה אני אגיד לך, נשמה שלי, לא טוב פה מאז שהלכת, העסק מסתבך, המדינה מדשדשת, לא החלטית, העגלה נוסעת אין עצור. כל אלה שאחראים למותך עדיין יושבים במקומם, נוסעים במכוניות השרד שלהם וחוגגים תכף עצמאות בלשכה.
"אבל אמא שלך ממש גיבורה עם איך שהיא מתמודדת עם זה שאתה לא פה. היא נלחמת לחיות, להמשיך להיות היא. אבא שלך במסעות להנציח את השם שלך. אחותך הגדולה סערוני, מחזיקה את כולנו חזק, מחזיקה את עצמה חזקה. אחיך הקטן אביתר טס איתי לעבוד בהפקה של הישרדות, כולם פה שרופים עליו, אני שמח שהוא לידי, גם כשהוא יורד עליי כל בוקר על מה שאני לובש. אני שם עליו עין, אל תדאג. אתמול בערב הלכנו לאכול לבד, לדבר עליך. חשבתי שלא נצליח לבטא את עצמנו אבל דיברנו וכאבנו והרמנו כוסית לחייך שמש יפה שלנו שתמיד תזרח בנשמה שלנו.
"כמה שאנחנו מתגעגעים אליך, כמה החיים בלעדיך לא מסתדרים לנו ולפעמים גם לא שווים. אבל אל תדאג, חיים שלי, אנחנו ממשיכים, אנחנו קמים בשבילך, אבל לא פוחדים גם להתרסק מלכתך, לא פוחדים מגעגוע שדוקר את הלב פעם אחר פעם. אוהב אותך לעד, אחיין שלי. קפוץ לבקר באיזה חלום, תהיה נחמד".