זאת לא הפעם הראשונה העונה ב"חתונה ממבט ראשון" (הערב, אחרי החדשות, קשת 12), שהזוגות מעלים נושא חשוב שלא מדובר ונוכח מספיק בשיח הציבורי. בפעם הקודמת היה זה רונן מיימון ששיתף על הפוסט טראומה שאיתה הוא מתמודד, והפעם יואנה בויב החליטה לחשוף את ההתמודדות עם התקפי חרדה.
במהלך טיול טרקטורונים, הכלה החלה לחוות לחץ, ובחרה לשתף את בן זוגה בחרדות שליוו אותה בתקופות השונות בחייה. אחרי השיתוף, האינסטגרם שלה התמלא בשאלות והודעות תמיכה, מה שהוביל אותה להעלות סרטון שבו שיתפה במה שעברה. במהלך הסרטון, לא פעם היא הביעה את הקושי שבשיתוף שמציף אותה מחדש, נחנקה מהדברים ואף עצרה את הווידאו ברגע שהיה קשה עבורה מלהכיל.
"לא כזה פשוט לי לדבר על זה", סיפרה יואנה. "הנושא פה הוא לא חרדות, אנחנו חיים במדינת ישראל והרבה אנשים מתמודדים עם חרדות וזה לא פשוט. אבל יש הבדל בין חרדות לבין התקפי חרדה. אני לא אשת מקצוע ואני באמת לא מקצועית בנושא, הדבר היחידי שיש לי זה מה שעברתי ומה שאנשים שקרובים אליי עברו ואני יכולה לדבר רק על הניסיון שלי".
"היו לי שתי תקופות בחיים של התקפי חרדה, הראשונה הייתה מיד אחרי הצבא, לפני 16 שנים. הייתה הרבה פחות מודעות לדבר הזה, והתביישתי. חשבתי שאני משתגעת, לא הבנתי מה קורה לי. במשך שנתיים אחרי הצבא התמודדתי עם זה לבד, וזה היה מאוד קשה. אני עכשיו נזכרת כמה הייתי לבד בתוך הדבר הזה, ויש לי באמת את המשפחה הכי מהממת ותומכת, אבל לא ידעתי להסביר את מה שעובר עליי.
"אני פחות רוצה לדבר על התקופה הראשונה אלא יותר על השנייה, שהייתה בגיל 28, מי שלא חווה התקף חרדה מימיו פשוט לא יכול להבין. זה דבר כל כך קשה, חוסר האונים שחווים כשיש התקף חרדה, חוסר השליטה, דפיקות הלב, ההזעה בידיים, זה פחד שמרגישים בכל הגוף, המחנק בגרון, העובדה שאתה מרגיש שאתה כלוא. זאת תחושה נוראית. זה מרגיש כאילו המוות מגיע באותו רגע, 'אני עומד למות, משהו הולך לקרות לי עכשיו'.
"לא הייתי מצליחה לעמוד, הרגליים שלי הפכו לספגטי ושנוזלי, פרצי בכי, וככל שאתה מנסה יותר ויותר להילחם בזה אז זה יותר לא עוזב אותך, זאת פשוט תחושה נוראית. בסופו של דבר, החרדה האמיתית הופכת להיות החרדה מהחרדה. הייתי מסתובבת כל היום בתחושה של 'מה יקרה אם יהיה לי התקף חרדה', וזה מה שגורם בסופו של דבר לשיתוק הזה בחיים.
"הרגשתי שאני נובלת, שאני מתחילה להימנע מכל מיני סיטואציות. לא רציתי לצאת לדייטים, כי כל הזמן פחדתי שיהיה לי התקף חרדה וזה התחיל לנהל אותי במצב שהרגשתי שאני קרובה ללהפסיק לתפקד. הרגשתי שאני כבר לא מסוגלת להתרכז בעבודה, כל הזמן הייתי בציפייה להתקף חרדה ומתי הוא יבוא, וזה פשוט מתיש. המוח לא עוצר לרגע, וזאת גם הלקאה עצמית, מרגישים פגומים. זה נורא.
"לקחתי חופש מהעבודה, טסתי לשבועיים לבולגריה, הייתי עם ההורים שלי במשך שבועיים והם פשוט לא זזו ממני. היה לי את התקף החרדה הכי חמור שהיה לי אי פעם כשהייתי עם אמא שלי וסבתא שלי, שהן פשוט ראו את זה בלייב והבינו שזה באמת חמור. במשך שבועיים אמא שלי ישנה איתי, חיבקה אותי בלילות. זה באיזה אופן השתיק קצת את הפחד של איך אתמודד עם ההתקף הבא. במקביל חזרתי לארץ והתחלתי טיפול פסיכולוגי, היינו עושים תרגילים וזה לאט לאט התחיל לרדת.
"אחרי חודשיים שהתחלתי להרגיש יותר טוב, התחלתי לקחת ציפרלקס, ומאז במשך שבע שנים אני לוקחת, ואני גאה בזה ולא מתביישת. זה בסדר לקחת ציפרלקס, זה לא עושה אותנו משוגעים ודי עם הסטיגמות, בואו נתקדם. היום כבר אין לי את זה, לא חוויתי התקף בשנים האחרונות. יש מדי פעם התקפונים, בחופה אני חושבת שחוויתי מיני התקף חרדה, אבל אלה לא התקפי החרדה שחוויתי אז. היום אני מבינה שזה לא מה שמאפיין אותי ואומר מי אני ומה אני ואני מבינה שזה בעיקר מחשבות שלא צריך להילחם בהן אלא בעיקר לשחרר אותן, לחבק אותן ולא להילחץ מהן".