פס של אור

בדיחה שרצה אצלנו כבר שנים במשפחה אומרת שבכל פעם שהולכים איתי לסרט, חייבים להצטייד מראש בסטוק של טישו. יש בזה מן האמת. נדמה לי שדווקא שם בחושך השליו והקצוב של הקולנוע, כשאתה מוקף באנשים זרים, צופה בחיים של אחרים, הכי קל לך לבכות על עצמך. 

רק שלפעמים הסביבה מעט מתקשה לקבל את פרצי ההתייפחות הפתאומיים, פרטנרים פוטנציאליים ליומית מתחילים להתרחק ממך כשאתה מתחיל לרעוד בהתקף התרגשות אפילפטי ברגע הכי מותח ב"החוש השישי" ופתאום יש בעיה. קולנוע הרי תמיד עדיף לראות בשניים.

לכן אני כל כך אוהב ללכת לסרטים עם ש', הבחורה הכי קולית וקשוחה שמסתובבת בחיי. פעם אחת, זה היה בחופשת פסח, הלכנו לראות ביחד את "מוצאים את נמו". האולם היה מפוצץ עד אפס מקום ב-500 זאטוטים שטופי במבה ונזלת, וגבר מזוקן אחד שנאלץ לשבת במושב הכי פינתי בשורה האחרונה כדי לא להסתיר לאף אחד. 60 דקות לתוך הסרט, כשאבא של נמו, הדגיגון החרדתי, מכווץ את סנפירו בייאוש ומתחיל לפחד שלעולם כבר לא יימצא את בנו, השתחררה באולם העליז יבבה קורעת לב. זו הייתה היבבה שלי. 

התכווצתי במקומי. 499 ראשים הופנו לעברי ולעבר ש', שסיננה לעברי "אוף, רוני, אולי תעבור מקום? אתה מתחיל לעשות לי פדיחות". שתי שניות אחר כך, כשכבר התחלתי לחשוש שמא גרמתי לה טראומה לכל החיים, היא סובבה את ראשה לעברי ולחשה לי "אל תדאג, אני איתך". ואז, כששילבה זרת קטנה בכף ידי, ידעתי שיש בינינו ברית.

כמה שנים אחר כך הלכנו ביחד ל"מיליון דולר בייבי". לקראת סוף הסרט, בסצינה המופתית שבה איסטווד מעניק להילרי סוונק, הבת שמעולם לא הייתה לו, את האהבה הגדולה ביותר שאי פעם ניתנה לה ובו בעת נוטל ממנה את חייה, ש' הרצינית והפיקחית שלידי הטלטלה בכיסאה. הדופק שלה זינק אל האולימפוס. לרגע אחד, בסרט אחד, שנינו החלפנו תפקידים. חיבקתי אותה, ניסיתי להרגיע, אבל רק כשהבטתי בפניה הנסערות הבנתי שקורה לה משהו חשוב, ראשוני. שהתמונה הקשה והגואלת מהמסך עזרה לה להתמודד עם תמונות פרטיות מחייה. היה ברגע ההוא קסם טהור שיכול לקרות רק מול אמנות גדולה, כשסיפור אחד של צעירה אחת מרמת גן פגש סיפור של במאי מזדקן מקליפורניה ושניהם הותכו ביחד לתובנה חדשה.

נזכרתי ברגע ההוא כשצפיתי השבוע בסרט החדש של איסטווד, "ההחלפה", סיפור אימים משנות ה-30 שמתרחש בלוס אנג'לס. אם חד הורית (אנג'לינה ג'ולי) שבנה הקטן נעלם, יוצאת למלחמת עולם בממסד גברי ברוטלי, שובינסטי ודוחה שמאלץ אותה להודות שאיבדה את שפיותה ושהילד הזר שהחזירו לה קציני המשטרה המושחתים הוא בעצם בנה. 

הסרט אמנם לא מדויק כמו "עולם מושלם" או "מיסטיק ריבר" - שני סרטים אחרים של איסטווד שתיעדו גם הם אלוהים שמסרב לרחם על ילדי הגן - אבל פועם בו שעון מוסרי מרגש וכעס מתעצם שמאיים לפוצץ לצופה את הרקות. ב"ההחלפה" יש סצינות שמדביקות את הגב לכיסא ואת הרוק לחניכיים ואנג'לינה ג'ולי אחת - עד לפני רגע פוסטר די מעייף ולא מעניין במיוחד - שבטח לא תכיר את עצמה כשתיצפה בסרט. איך המאסטר הוותיק עשה ממנה, סוף סוף, שחקנית.

אתה מביט במסך ומשתאה על הדרך שבה מי שהיה קאובוי גבר-גבר, סמלה האלים של האמריקנה, הופך בסוף ימיו למגן החלשים והמדוכאים, הנביא האחרון בשער. כאילו משנה משנה, מסרט לסרט, קלינט איסטווד יורד עוד קומה ועוד אחת במרתפי הגיהנום הבלתי נגמרים של אמריקה, מופתע מהאכזריות שהוא מוצא שם וחוזר לספר לנו את שגילה. 

רק ככה, חמוש בזעם בלתי מתכלה ואמונה חמה ויוקדת בכך שאנשים בעצם נולדו טובים, הוא אולי יוכל לחצוב לתוך החושך התת קרקעי הזה פס דק ויציב של אור. הקולנוע של קלינט איסטווד ב-15 השנים שעברו מאז "בלתי נסלח" הוא מלחמה מתמדת בין טוב לרע שמתחוללת בתוך נפשו, בין שלל הדימויים והתפקידים שהענק הזה גילם מול עינינו ועיני הורינו וסבינו. כמה מנחם ומסקרן להצטרף למסע הזה שלו ולהחליט, כל פעם מחדש, לאיזה צד אתה שייך.