ההיסטוריה של הספאם

לאחר כמה שבועות או חודשים של הכרות עם חברים חדשים כמעט כולם עוברים את מבחן האש, שיגדיר אם נשאר או לא נשאר חברים. זה בדרך כלל עובד ככה: בשלב מסויים החבר החדש הזה מחליט לשתף אתכם במייל באזהרה לגבי וירוס מסויים שלא קיים, סודות שהמדינה מסתירה מאיתנו לגבי מחבלים או הצעה לקבל לפטופ חינם ממיקרוסופט. בתגובה, אתם (כלומר אני) שולחים הודעה מפורטת שמפנה לאתר שמפריך את השטויות האלו ונזיפה חמורה לגבי שליחת סיפורי סבתא כאלה. והנה המבחן: חלק מהאנשים יעלבו וינתקו מגע. חלק מהאנשים יפנימו ויפסיקו לשלוח שטויות כאלו. חלק מהאנשים ימשיכו לשלוח מיילים מטופשים, ובכך יסכנו את חייהם.

וכל פעם שאני מאכיל חבר חדש לשעבר למגרסת הענק שבניתי במרתף שלי, אני תוהה לעצמי: מי לעזאזל כותב את השטויות האלו? ולמה? בעוד שהאינטרסים לשליחת ספאם מסחרי ברורים, למה שמישהו יקדיש זמן ומאמץ לספר לעולם על וירוס שלא קיים, או על ילדים בקמבודיה שיקבלו שקל מביל גייטס אם תעבירו את המייל לאבא שלכם? עוד שאלה מעניינת, היא כמה זמן הדברים האלה יכולים לחיות. לי יצא לראות במו עיני מיילים בני לפחות 10 שנים. כמה זמן יכול מייל כזה להחזיק מעמד?

מסתבר שהמון. המקרה הרציני האחרון בהיסטוריה של ספאם החזיק מעמד 500 שנה.

קצת היסטוריה

שנות השישים של המאה ה-12 היתה תקופה מעניינת באירופה, אך לאו דווקא נעימה. המאכל הלאומי היה בוץ, ענף הייצוא העיקרי – נצרות, והשוק לא בדיוק רצה לקנות. אירופאים מתוסכלים החליטו שהתחביב המועדף עליהם יהיה להוציא את העצבים שלהם על המוסלמים מהמזרח אבל זה לא הלך להם. מסע הצלב השני היה קצת כמו מנוע החיפוש של מיקרוסופט – הרבה השקעה, השיג תוצאה או שתיים, אבל בגדול – כשלון. לאחר שלא הצליחו ביוזמות חדשות, פנו הנוצרים לאפיקים מוכרים יותר ושחטו את יהודי הריין. אבל התסכול נשאר.

האווירה מדכדכת אבל יש תקווה. אל קיסר ביזנטיון נשלח מכתב הכרות ותמיכה חד משמעי משליט המלכים, אדון הודו, החולש על 72 ממלכות שונות, המלך-הכהן יוחנן. יוחנן, כך מסתבר, גר ממש מעבר לפינה – בהודו, ושם הוא הבוס הגדול. הודו, מבחינת אירופאי במאה ה-12, היא כל מה שהוא לא אירופה או ארצות ערב.

מלבד היותו הבוס הגדול של המזרח יוחנן הוא גם מחזיק סוסים, גמלים, אנשים עם קרניים, קנטאורים, פאונים, ושאר יצורי פנטזיה. מלבד גן חיות אקזוטי, ממלכתו של יוחנן היא לא פראיירית בכלל. המכתב מתאר בפירוט לא רק ניסים ונפלאות אלא גם כוח צבאי עצום – מאות אלפי חיילים, פרשים ופילים, וכולם רק מחכים להוראתו של יוחנן כדי לצאת במסע לעזרת אחיהם הנוצרים במערב.

המלך-הכהן יוחנן הוא דמות פיקטיבית, אגדה. אגדה מגניבה, עם מראות קסומות וסוסים מדברים, אבל אגדה. אירופאים נוצרים במאה ה-12, כמו מולדר בשנות התשעים, רצו להאמין, ולא היתה להם סיבה לחשוד במכתב הזה. בימים שלפני הלוויינים, מי ידע מה יש מעבר לכפר השכן, או מה ריכוז הדרוזים והצ'רקסים במג'דל שאמס?

השילוב של סיפור מעולה עם קרן תקווה בזמנים קשים הפך את המכתב ללהיט. להיט של כמה מאות שנים. יש מספר ספור מאוד של טקסטים לא דתיים מאותה תקופה ששרדו בכל כך הרבה כתבי יד, עוד לפני שהמכתב עבר לדפוס. המכתב הועתק והופץ, תורגם ולאחר המצאת הדפוס, הודפס שוב ושוב, כמו אזהרת וירוס או נסיון לחרם צרכנים, רק עם סוסים מרקדים וקניבליים. מסתבר שלא רק נוצרים אירופאים התלהבו – המכתב תורגם לכמה שפות, בניהם עברית. למען האמת – חלק מהעותקים השלמים והמעניינים יותר של המכתב שרדו דווקא בעברית.

עוד קצת היסטוריה

המכתב של יוחנן הוא לא הפעם הראשונה או האחרונה שמכתבים מזוייפים משפיעים על תהליכים באירופה. במאה השמינית, כשהעניינים התחממו בין הכנסייה למלוכה, אצו-רצו להם כותבי מכתבים חרוצים ו"מצאו" מכתב שהתחבא בעליית הגג בוותיקן, שבו מעניק במתנה הקיסר קונסטנטינוס לאפיפיור הראשון שליטה על בערך כל השטחים של האימפריה הרומית. שי לחג.

מכתבים מזוייפים היו כמעט תמיד, אבל בדרך כלל עמדה מאחוריהם סיבה טובה, קונקרטית. המכתב של המלך-הכהן יוחנן יוצא דופן: זו היתה רק שמועה, אגדה, שרצה בדואר. המכתב הזה חי באותו מרחב של "יש מצב שזה אמיתי, בוא נעביר את זה הלאה", שהמיילים שחנן כהן, מ"לא רלוונטי" חיים בהם. רק שבניגוד לנסיונות הפתטיים לקבוע ש"ביום שישי כולנו מכבים פלאפונים/מיקרוגלים/לא מורידים את המים בשירותים", המכתבים על יוחנן הזיזו דברים בעולם.

המחשבה על קיומו של ממלכה כה אקזוטית ועשירה, ומלך נוצרי כה חזק, היו מהכוחות שדיברנו את האירופאים להתחיל להסתובב בעולם. האירופאים חיפשו נתיבי סחר, תבלינים, זהב, שמונצעס, ואת יוחנן. כשהשמועה התחילה, במאה ה-13, על מלך שמתקדם ממזרח מערבה ומביא בראש לכל מי שנקרה בדרכו, היה ברור לאירופאים שמדובר בבנו של יוחנן, דוד המלך. הכובש האמיתי, ג'ינג'יס חאן, היה מופתע למדי לו היה יודע את התפקיד אליו יועד. אבל האירופאים, כמו מעבירי הספאם של ימינו, לא מתייאשים בקלות. בחמש-מאות השנים שאחרי תפוצת המכתב המקורי, עשרות מגלים וחוקרי נסעו בכל העולם לחפש את יוחנן. קולומבוס, שתכנן להגיע לצ'יפנגו, הלא היא יפן, ולהודו, איכשהו גם חשב שיוכל גם לעשות ווי על לפגוש את המלך-הכהן יוחנן.

בדיוק כמו שמכתבי שרשרת של ימינו מגלים גמישות נפלאה בתוכנם, ומה שהיה פעם העוקץ הניגרי בהחלט יכול להגיע גם ממשרדה של סוהא ערפאת, כך גם הסיפור של יוחנן התגלה כגמיש להפליא. במאה ה-14, אחרי שחרשו את אסיה ולא מצאו, נזכרו האירופאים שבעצם קיימת ממלכה נוצרית גדולה וחזקה באתיופיה. מאחר והודו היתה, כאמור, מושג מעורפל משהו, מבחינת האירופאים הפתרון נמצא – קיסר אתיופיה הוא המלך-כהן יוחנן. תואר רשמי ורב הוד זה הפתיע ובלבל מעט את שגרירי האתיופים, שניסו להסביר שלקיסר שלהם קוראים "זרע יעקב", ולא יוחנן. הסברים שנפלו על אוזניים ערלות.

>> "להרוג טורקי ולנוח": ההצעות הכי הזויות של  גוגל