אי שם בתחילת שנות השמונים, סוני ופיליפס יצאו עם המכשיר שהבטיח "צליל מושלם, לנצח", ודור שלם של אנשים נאלצו להחליף את התקליט בתקליטור. לא החלפה רעה; אמנם התקליטים מגיעים בעטיפות גדולות ומגניבות יותר ויש להם צליל חם ונוסטלגי – אבל הם גם נשרטים, דורשים טיפול וניקוי, וצריך להפוך אותם כשנגמר צד. אז למרות ההאשמות לגבי הצליל הדיגיטלי והקר של התקליטורים, וההקלטות הדיגיטליות המזעזעות הראשונות, אין ספק שמדובר בקפיצת מדרגה משמעותית.
המעבר הזה מתקליטים לדיסקים הוא רק חוליה אחת בשרשרת של מעברים בין פורמטים.
מלחמת הפורמטים של המאה השניה לספירה
משהומצא הכתב האלפבתי על ידי שכנינו הלבנונים, הוא אומץ בהתלהבות על ידי כל עמי הסביבה. בכתב אלפבתי משתמשים בכמות מוגבלת של אותיות כדי לדמות את הצלילים שבונים מילה, בניגוד לכתב פיקטוגרמי, (מלשון Picture), שבו לכל מילה יש ציור משלה – ולכן צריך המון ציורים. כל מי שלמד סינית או יפנית פעם, יכול להסביר לכם כמה קל יותר ללמוד אותיות של כתב אלפבתי.
ההמצאה המגניבה הזאת תרמה לכך שכתיבה הפכה להיות נפוצה יותר. ממצב שבו יש מעמד אחד של כותבים מקצועיים, כבר ביוון וברומא שכבות הביניים והשכבות הגבוהות יכלו לכתוב ולקרוא. ספרים פורסמו, מכתבים נכתבו. על מה כתבו? על סקס כמובן, אבל על מה כתבו פיזית? הכתיבה התחלקה לשני סוגים – כתיבה ארעית (מה שמכונה היום "Temp"), וכתיבה שאמורה היתה להישאר. כתיבה ארעית, ה-PDA של התקופה העתיקה, היה בעיקר לוח טיט או שעווה, שעליו כתבו עם עט חורטת שכזאת, יעני סטילוס. אפשר היה לכתוב ולמחוק. דברים שרצו שיישארו לאורך זמן כתבו על נייר. פפירוסים. בדיוק משם באה המילה paper.
אנשים כתבו על פפירוסים, ולא מעט. בספריה האגדית באלכסנדריה הצטברו משהו כמו 50,000 ספרים. אמרנו ספרים? התכוונו למגילות. הבעיה עם מגילות הם שהם לא מאוד נוחות לקריאה. הקריאה התבצעה לפי טורים, אין ממש מספרי עמודים, וחשוב יותר – אי אפשר לדפדף. ספרים של היום, או "קודקס", בשפה המקצועית, בנויים מהרבה דפים נפרדים, שכרוכים יחדיו סביב שדרה. בספרים של היום אפשר, נגיד, לפתוח באמצע, לדלג על עמודים. במגילות צריך "להריץ קדימה", קצת כמו בקסטת ווידאו.
אז בקודקס אפשר לדפדף. זה יתרון די מהפכני, כשחושבים על זה. אפשר לחפש מידע ולהגיע אליו מהר. אבל לצער כולם, הנייר של אז לא היה מספיק חזק ואי אפשר היה לארגן אותו בצורת ספר. ולכן, התחילו לכתוב על קלף. קלף, שם יפה ל"עור מעובד של עגל" הוא חומר עמיד מאוד. אפשר לכתוב ולמחוק ולכתוב עליו שוב. הוא מחזיק מעמד שנים. הוא גם חומר יקר מאוד, כי צריך בשבילו עגל, כאמור. מצד אחד פורמט יקר ועמיד עם פיצ'רים חדשים ומגניבים, ומצד שני פורמט זול וזמין שכבר קיימים בו לא מעט כותרים. נשמע מוכר? כן, גם במאה השניה לספירה היו מלחמות פורמטים: המגילה אל מול הקודקס.
הקודקס ניצח. הוא היה עדיף מבחינה טכנולוגית והוא קיבל עדיפות מבחינת מקורות האספקה שלו. ב-476, כזכור, הפסיקה האימפריה הרומית להתקיים. ובכך, הפך הים התיכון מים שמחבר בין אירופה לאפריקה, לים שמפריד בניהם. זה היה בטח מבעס למדי לנופשים במרוקו, אבל מבעס עוד יותר כשכל מני סחורות כמו חיטה ופפירוס, שהגיעו לאירופה ממצרים, הפסיקו להגיע. או במילים אחרות: אנשים הפסיקו לכתוב על נייר והתחילו לכתוב על עור של עגל, כי פשוט לא היה יותר נייר. הצמצום באספקת הנייר הגיע יחד עם תחילת ימי הביניים, שבהם, כאמור, אנשים אכלו בוץ, היו עניים, ומי שכבר היה לו עגל לא ממש רצה לכתוב עליו, אלא יותר לוודא שיתן חלב ובשר. ככה שגם לא היה יותר מדי קלף לכתוב עליו ספרים. ממצב שבו יש המון כותרים בפורמט קיים, ואפשר לשכפל אותם בכיף, פתאום צריך לברור מי מומר מפפירוס לקלף, כי יש ממש מעט קלף.
והנה הלקח: מעבר פורמטים משמיד תוכן
למרות שהתהליכים האלה התרחשו לפני יותר מ-1500 שנה, יש כמה נקודות דמיון מרתקות להיום. אז מה קורה כשעוברים בין פורמטים? אחד הדברים המעניינים הוא, שלא כל התוכן שורד. כשחברות המוזיקה עברו מהתקליטים לתקליטור, זה היה בדיוק ההזדמנות להחליט מה מוציאים מחדש ומה משאירים. במקרה של המעבר מהמגילות לספר, קרה אותו דבר. יצירות פחות פופולאריות פשוט לא הועתקו לפורמט החדש. העובדה שהנוצרים, שבדיוק הגיעו לשכונה עם אג'נדה תרבותית מאוד מסוימת היו אלה שהתחילו לקבוע מה הופך לספר-קלף ומה נשאר במגילה מתפוררת, גרמה לכך שאיבדנו לא מעט יצירות. זוכרים את הפאנצ' ליין של שם הוורד? משהו כזה.
מלחמות הפורמטים לא נגמרו
מלחמות פורמטים המשיכו להשתולל לאורך השנים. ספרים כתובים בכתב יד אל מול ספרים מודפסים. קסטות ווידאו אל מול די.וי.די, תקליטורים מול Mp3. כל המלחמות הללו היו על שני דברים: באיזה שפה ישמר המידע ובאיזה צורה פיזית הוא יישמר. המגילה מול הספר הוא דוגמא מובהקת לצורה הפיזית. תקליט מול תקליטור שונים לא רק בגודל, אלא גם באיך המידע שמור עליהם. בתקליט המוזיקה "חרוטה" על הוויניל, ובתקליטור היא מקודדת באופן דיגיטלי על התקליטור, ונקראת בעזרת לייזר. אבל שני המלחמות האלה נגמרות, בימים אלה.
מלחמות פורמטים מתרחשות בנקודת המגע בין האנלוגי והדיגיטלי. הנסיון למכור היום די.וי.די של Blue Ray הוא בדיוק זה: למישהו יש את הסרט בצורה אנלוגית (פילם), והוא מנסה למכור לך המרה טובה שלו לפורמט דיגיטלי.
אנחנו כבר יודעים לשנות פורמטים לבד
בשני העשורים האחרונים המידע שלנו הופך לדיגיטלי – טקסט, תמונות, מוזיקה, ווידאו. הכל. זה אומר שבסופו של דבר, בבסיס, כל תמונה וכל סרט וכל מוזיקה נכתבים באותה שפה: 0 ו-1. כל המידע שלנו הוא אוסף של המספרים אפס ואחד, מסודרים בצורה קבועה מראש. ה"צורה הקבועה מראש" הזו, היא הפורמט. ומהרגע שבה כל המידע שלנו מגיע בצורה דיגיטלית, להמיר אותו זה רק עניין של לשנות סדר של אפסים ואחדות.
וזה לא קשה. צריך להגיד למחשב שכשמתרגמים קובץ ווידאו מסוג AVI לקובץ ווידאו מסוג WMV אז כל אפס שלישי צריך להפוך לאחד, וכל אחד שני צריך להפוך לאפס, וזהו. תרגמנו. קלי קלות, וקלי קלות שאפשר לעשות בבית. זה בדיוק מה שכל אחד מאיתנו עושה כשהוא ממיר דיסק שהוא קנה בחנות ל-MP3, על מנת לשמוע באייפוד שלו. ואם מחר מישהו יחליט שהפורמט המגניב ביותר הוא ה-mp7, אז נבקש מהמחשב להמיר את ה-mp3 ל-mp7, והשמחה תהיה רבה.
בסופו של דבר מה שמעניין אותנו זה המידע, לא החפץ שבו הוא מגיע. ו ככל שהזמן מתקדם, כך הצורה הפיזית של המידע מאבדת חשיבות. כשאפל יצאו עם ה-iMac הראשון לפני עשור, כולם הרגישו קצת לא בנוח כשלא היה לו כונן דיסקטים. כשיצא ה-Macbook Air, אז קצת הופתענו לגלות שאין בו כונן תקליטורים, אבל במחשבה שניה – מי בעצם צריך אותו? המידע שלנו גר ב"ענן" – לא משנה אם זה בדיסק הקשיח שלנו או בדיסק הקשיח של גוגל, אי שם. החומר נזנח – מה שמשנה זה הרוח.