בשנתיים האחרונות לא היו לי הרבה דייטים, אבל לפני כן - היו ואפילו הרבה. לפני שהכרתי את אהובי בדרך הכי לא קונבנציונלית (דייט לאור נרות? יותר משימת התעלמות באולפן מצולם) חוויתי לא מעט דייטים עלובים ומעליבים שהנפיקו רגעים שגרמו לי להתנתק מיצירת קשר עם המין השני במשך חודשים. הנה המיטב:
דוש #1: ההיפסטר המתנשא
בגיל 19 חזרתי מדרום אפריקה היישר לבית הוריי בתל אביב כשהלוק ההיפסטרי היה בשיאו; בחורים מזוקנים ומשופמים התהלכו ברחובות כטווסים, מקומות 'מאגניבים' הגישו אוכל על דפי עיתון ושתייה בצנצנות, וחנויות בגדי יד שנייה הפכו לאטרקטיביות יותר מסייל בכיכר המדינה. אז הכרתי את ק', שהיה מאד מגניב, מאד מזוקן ועם ג'ינס שהוא מאד מצא בארון הישן של אבא שלו לפני הגירושים.
הכתובת הייתה על הקיר: ק' רק סימס ואף פעם לא התקשר, לבש לדייטים שלנו את אותם הבגדים, כל פעם בתירוץ אחר ("לא ישנתי בבית", "עבדתי 48 שעות ברצף", "נרדמתי בבר שלי כי העובדים קרסו בלעדיי...") ואני התחלתי לחשוד שאני יוצאת עם הומלס.
ואז הגיע השיא. קבענו "דייט" או לפחות ככה הוא קרא לזה. ה"דייט" היה מפגש צהריים בכיכר רבין, ק' איחר על אופניים שבורים, ואני לקחתי מצפון תל אביב מונית ב-70 שקלים. המשפט הראשון שיצא לו מהפה היה "שכחתי את הארנק" אז ישבנו על ספסל, ולפני שבכלל הבנתי מה קורה הוא הטיל את הפצצה: "אז את בעצם סוג של פרחה". לא האמנתי, בשביל זה נסעתי חצי עיר ביום שבת? בשביל לשבת מול בחור מרופט שלא דאג להגיע בזמן או להביא לי לפחות בקבוק מים? ועכשיו אתה מכנה אותי פרחה?
"כן אתה צודק, אני באמת סוג של פרחה" אמרתי והלכתי בלי הסברים ומבלי להיפרד לשלום. המשכתי ללכת והותרתי את ק' המדובלל, נטול הארנק אך מפוצץ באגו ופאסון על הספסל וחזרתי לביתי. מאז לא דיברתי איתו שוב.
דוש #2: ירוק עולה
עצוב, אבל אני אפילו לא זוכרת את שמו של הבחור, אז נקרא לו דוש או בקיצור ד'. אותו גיל 19, אותו בית של אימי ואבי החורג, אותו זקן אבל הפעם קאצ' פרייז חדש. על הנייר הוא היה בחור מוצלח, מוכשר ואינטילגנטי, הייתה לו דירה מסודרת וניכר שהוא מתקלח לפחות פעם ביום - כבר התחלה טובה.
הוא בא לאסוף אותי, אז עוד נקודה נזקפת לזכותו, אבל נשיקת פרידה כזו עוד לא הייתה לי. ירדתי מהאופנוע שלו וקשקשנו מחוץ לדלת ביתי כשהוא משחק עם צרור המפתחות שלו. לפני שנכנסתי ד' תפס אותי בידי ושאל "מה עם נשיקת לילה טוב?". לא הבנתי את פשר השאלה, אז ניגשתי לתת לו נשיקה על הלחי. "לא", הוא אמר, והצמיד לשפתיי את מחזיק המפתחות שלו שנשא את סמלה של מכבי חיפה.
אחרי הטקס הפטישיסטי הזה נכנסתי הביתה והלכתי לישון. ד' ניסה ליצור איתי קשר כמה פעמים, ג'ובאני רוסו היה גאה ולא דיברנו יותר לעולם.
דוש #3: החוצפן
את ב' הכרתי באחת מסאגות הפרידות שלי מהחבר הרציני הראשון שהיה לי. הוא ממש חיזר, ממש השתדל והיה מקסים. בדייט השלישי תכננתי לספר לו שכנראה זה לא ילך בינינו כי אני לא מפסיקה לחשוב על האקס.
בעוד נושא השיחה המאיים הזה מרחף מעל ראשי התיישבנו בבר-מסעדה במרכז תל אביב, תיאבון לא היה לי כי הייתי בבאסה, אבל הוא היה רעב והזמין כמה מנות. "מה עוד בא לך?" שאל בנימוס; "האמת שאני לא רעבה כל כך אז תזמין מה שבא לך" עניתי, מקווה שהאוכל יהיה מספיק טעים ויחליק בגרונו את הבשורה הלא ממש נעימה. האוכל הגיע והוא החל לאכול. התחלתי לדבר אבל הרגשתי שהוא ממש רעב ולראשונה לא מקשיב לי כלל. הוא הזיז את הצלחת לכיווני - כאילו מזמין אותי לנסות, אז לקחתי ביס מתוך נימוס והמשכתי לחכות שיסיים את ארוחתו.
בתום בליסה די מהירה של שתי מנות, זרק לאוויר "בונא היית רעבה הא?" כאילו רומז שסיימתי לו את האוכל, בעוד בכלל לא נגעתי בו. וגם אם כן? מי מעיר הערה כזו גסת רוח לבחורה? לא האמנתי למשמע אוזניי. מודה שהוא הקל עליי לסיים את הקשר עימו עוד באותו הערב.