נהוג לחשוב על בני הנוער כעל שליטי הטכנולוגיות החדשות. הם מתמרנים בין קבוצות וואטסאפ מרובות משתתפים, רענון שוטף של פיד הפייסבוק, וסלפים מפולטרים העולים לחשבונות האינסטגרם שלהם בתדירות מרשימה. אך דווקא תרבות הנוער העכשווית היא זו שחושפת את הצדדים המורכבים, האפלים במידת מה, במפגש של בני הנוער והטכנולוגיה של המאה ה-21. מבט קרוב על התכנים הפופולריים ביותר הנצרכים היום על ידי נערים בכל העולם – ובראשם הדרמה "שקרניות קטנות" שחזרה בשבוע שעבר להמשך עונתה השישית – מציף את החרדה הבלתי מודעת, כמו גם את החשדנות ואת אי הנחת הבלתי פוסקים המאפיינים את יחסיהם למכשירים הדיגיטליים.
"שקרניות קטנות", המבוססת על סדרת ספרים מאת שרה שפרד, עוסקת בהתמודדותן של חמש נערות עם דמות בריונית אנונימית המכנה עצמה "A". הסדרה נפתחת עם מותה, לכאורה, של אליסון – חברתן הטובה של הנערות מחד, אך דמות בריונית ופוגענית מאידך. המסרונים הסדרתיים, הכוללים לעיתים תכופות איומים של ממש, מתחילים להישלח עם מציאת הגופה של אליסון, ומלווים את הסדרה באופן עקבי עד לעונתה השישית. הכוח העיקרי של A כנגד הבנות נעוץ ביכולתה לדעת על הנעשה במרחבים הפרטיים ביותר. היא כמו דני דין הרואה ואינו נראה, רק בגרסה בלתי חביבה בעליל.
בניגוד ל"אחת שיודעת", שהשתמשה בטריק דומה בהקשר רכילותי, "שקרניות קטנות" מאמצת אסתטיקת אימה מובהקת: הפסקול דרמטי, התאורה אפלה, והיצ'קוק זוכה לסצנת מחווה כמעט מדי עונה. האיום המגולם ב-A מתבטא בחשיפת סודותיהן האישיים של הנערות, אך הוא לא מסתפק בזה. לא פעם הנערות מותקפות פיזית על ידה או על ידי דמויות הקשורות אליה (האנה, בגילומה של האיט גירל אשלי בנסון, נדרסת על ידיה כבר בעונה הראשונה). התחושה העולה מן הסדרה היא של מצור. לנערות אין לאן לברוח, שכן דבר אינו נסתר מעיניה של A.
באופן מגוחך אך עקבי למדי, זהותה של הדמות השולחת את המסרונים נותרת עמומה. המתח העלילתי של "שקרניות קטנות" נבנה על חשדות המתבדים באופן שיטתי: בעונה הראשונה החשדות מיוחסים לדמויותיהם של נול קאן, טובי קאוואנה וג'נה מרשל; בעונה השנייה הם מתמקדים בלוקאס גוטסמן; לאחר מכן במר פיץ - וכן הלאה.
לאורך שש העונות, לפיכך, הגורם הבריוני מיוצג דרך הסוכן הטכנולוגי שבאמצעותו נשלחים המסרים המאיימים – הסמארטפון. המכשיר החכם לא מאיים על הנערות רק בגלל שהוא כלי לצילום ושיתוף שעלול להיות מנוצל על ידי אחרים ולסכן את פרטיותן; הוא מסוכן בעיקר כמכשיר האישי שלהן. במסווה של אובייקט שנועד לשרת אותן, הבנות נושאות אותו למקומות הפרטיים ביותר, וכך הן חשופות באופן רציף להטרדות ואיומים. A האנונימית מגלמת למעשה את האיום של החיים בחברה המודרנית: בעידן הסמארטפון, המרחב הפרטי שלנו פרוץ ממילא. מספיק לבחון את הסערה הנוכחית סביב אפליקציית ההודעות האנונימית "בליינדספוט" כדי להבין את זה.
אובדן הפרטיות כרוך גם בעלייתה של הפומביות. "הקושי במדיות החדשות הוא הממד הפומבי שלהן", אומרת לי מיכל אופיר-ויזל, פסיכולוגית קלינית ממרכז ד"ר טל המתמחה בבני נוער. "פעם, כשהיה לנו יום הולדת, כמה חברים התקשרו ויכולנו לדעת לבד מי בירך אותנו ומי לא. עכשיו זה חשוף – כולם רואים מי בירך אותך על הקיר בפייסבוק ואיזה תגובות קיבלת על הפוסט. בני נוער שלא משתתפים במשחק הזה, ושלא נמצאים בכל מיני מדיות, מודרים בשל כך ומשלמים מחיר".
אדם טבע ואוורדין
"שקרניות קטנות" איננה הסדרה היחידה שמציפה את החרדות של הנוער. כל סדרת "משחקי הרעב" (הספרים והסרטים שבאו בעקבותיהם), הפופולרית בעיקר בקרב בני נוער, העלתה תמות דומות. את התיאוריה על "משחקי הרעב" (בהם בני אדם נדרשים להקריב את חייהם לצרכי בידור) כביקורת על תרבות הריאליטי וסכנותיה כולם כבר מכירים. אך במקביל, מתחת לפני השטח, הסדרה מציעה גם ביקורת על החיים תחת עריצות הטכנולוגיה.
קטניס אוורדין (ג'ניפר לורנס), גיבורת הסדרה, היא נציגת "הטבע", זה שקדם לעולם הטכנולוגי, למודרניזציה ולתיעוש. מחוז הולדתה, מחוז 12, מעוצב ככפר פרה-מודרני בו מתגוררים כמה אלפי תושבים בבקתות עץ פשוטות. היא עצמה מאופיינת כציידת המתמחה בקליעה בחץ וקשת (טכניקה שלא לגמרי שרדה את ימי הביניים).
כנגדה, מאופיינת הבירה ("הקפיטול") כאתר טכנולוגי ועתידני למהדרין (גורדי שחקים, כלי נשק אלקטרוניים). אל מול הדימוי הרומנטי של מחוז 12, תיאורה של הקפיטול בסדרת הספרים והסרטים שואב השראה מובהקת מאסתטיקה פשיסטית: תעמולה המקדשת דיקטטור כריזמטי, מצעדים המוניים ואלפי קלגסים בתלבושת אחידה. נבואת הזעם של "משחקי הרעב", בהקשר זה, מזהירה בפני השימוש בטכנולוגיה בשירות הפשיזם.
עם פתיחתם של המשחקים, נדרשת קטניס לעזוב את חיי הטבע בכפר כדי להשתתף בסימולציה של חיי טבע, הפעם בשליטתן של טכנולוגיות עתידניות - כי מהם משחקי הרעב אם לא ניסיון לדמות את חייו של האדם לפני כניסת המודרניזציה, יצור כמעט פרה-היסטורי שעסוק בעיקר בהישרדות בתנאי מזג אוויר משתנים ומול יצורים עוינים (לרבות בני אדם אחרים) הקמים להורגו?
רק שבעולם הדיסטופי שבראה הסופרת סוזן קולינס, תנאי הטבע הללו נשלטים בידי מחשבים (באותו חדר לבן ומקריפ המזכיר פרסומת למשחת שיניים). כמו ב"מטריקס", גם כאן המציאות נחלקת לממד שטחי (משחקי הרעב, בהם המשתתפים נדרשים להרוג זה את זה) וממד עמוק (מחשבים שמפעילים פקידים). ב"התלקחות", החלק השני בסדרה, קטניס ושותפיה מבינים כי עליהם להילחם ב"אויב האמיתי", ולא זה בזה. לפיכך, קטניס מכוונת את החץ לעבר השמיים המלאכותיים של משחקי הרעב, ומביאה לקריסת המערכת הטכנולוגית המאפשרת אותם. תבוסת הטכנולוגיה היא ניצחונו של האדם.
"משחקי הרעב", כדרכה של כל דיסטופיה קולנועית, מתכתבת עם הרגע ההיסטורי שהוליד אותה. הדיקטטורה הטכנוקרטית של פאנם היא מטאפורה למשטר הטכנולוגי ששולט בחיינו בעשור הנוכחי. האמירה החשובה המסתתרת ב"משחקי הרעב" טוענת לאובדן הקשר הבלתי אמצעי עם הטבע; כמו במציאות המלאכותית של המשחקים, הטבע יכול להיות נגיש לנו רק כסימולציה טכנולוגית. תחשבו על זה: מה שווה החופשה שלכם אם היא אפשר להעלות תמונה ממנה לפייסבוק?
מסיבת סיום
אבל לא הכל שחור בתרבות הנוער העכשווית. קחו לדוגמה את קומדיית הנעורים "פרוג'קט X" מ-2012, המציגה פנטזיה מופרעת על ההיחלצות מהעריצות הטכנולוגית. הסרט, בכיכובם של תומאס מאן ואוליבר קופר, נאמן לכאורה לקלישאות הז'אנר; גם הוא מגולל את סיפורם של שלושה נערים החולמים לשכב עם הבנות הלוהטות ביותר בשכבה. עם זאת, הוא יוצא דופן בשני ממדים חשובים: בסגנון הקולנועי (Found Footage - תיעוד ביתי לכאורה של אירועים אמיתיים); ובמקום המיוחד שהוא מקצה לתיאור החוויה האקסטטית של המסיבה.
תומאס, קוסטה וג'יי.בי מפיצים (בסמארטפונים, כמובן) את ההודעה על המסיבה שהם עורכים בביתו של הראשון. בסופו של דבר, לביתו של תומאס מגיעים כמה אלפי בליינים מעל למצופה, והמקום הופך לזירה של כאוס מוחלט. תיאור חוויית המסיבה – לרבות האקסטזה, החופש המיני, ההרס ואחוות הבליינים המאפיינים אותה – מתפרש על גבי דקות ארוכות בסרט. לאחר שתומאס מאכזב את חברתו הטובה אלכסיס (מתנשק איתה, אבל כמעט שוכב עם מישהי אחרת), המכונית של אביו טובעת בבריכה הפרטית, ולבסוף, בעיצומה של האנדרלמוסיה, הבית כולו עולה באש.
אם סדרת "משחקי הרעב" נגעה באובדן הקשר הבלתי אמצעי עם הטבע, "פרוג'קט X" הוא פנטזיה על שיקום הקשר הבלתי אמצעי של בני הנוער זה עם זה. בני הנוער בסרט מאסו מתקשורת בתיווכם של מסכים; הם כמהים לאקסטזה קבוצתית. למרבה האירוניה, כמה חודשים לאחר צאת הסרט התממש הסיפור במציאות כשמסיבה ביתית בהולנד שהופצה כאירוע פומבי בפייסבוק יצאה מכלל שליטה.
בסצנה האחרונה ב"פרוג'קט X", כיאה לחוקי הז'אנר, תומאס ואלכסיס מיישרים את ההדורים על רקע מגרש הפוטבול של התיכון. רגע לפני שהם מתנשקים, תומאס מסמן לצלם הווידאו (שמשתרך אחריו לכל מקום) להפסיק לצלם. המעגל נסגר, והמסר ברור: בואו ניתן לטכנולוגיה להרוס את הכל, כדי שנוכל להתחיל מחדש, כמו שצריך, בלעדיה.