מהי מוזיקה ים תיכונית?

אמ;לק: אין לי מושג. כלומר, יש שירים שאת פשוט יודעת – הי, הנה מוזיקה ים תיכונית, תפסתי אותך, קבלי מדבקה. אבל מה הקריטריונים לז'אנר, בעצם? סלסולים? דרבוקות? מבטא גרוני? הרי זה לא כאילו יוצרים עכשוויים מופיעים עם עוּד וג'ומבוש. איך מאפיינים מוזיקה ים-תיכונית בישראל 2016?

לי אין מושג, אבל למירי רגב אמור להיות מושג, כי באפריל האחרון פרסם משרד התרבות קול קורא להגשת מועמדות לפרסי המוזיקה הים תיכונית. יש תחרות, משמע יש קריטריונים לתחרות: כדי להיות ראוי לפרס המוזיקה הים-תיכונית עליך ליצור, מן הסתם, מוזיקה ים-תיכונית. וכדי לאשר מועמדויות לפרס המוזיקה הים-תיכונית עליך לדעת, מן הסתם, מהי מוזיקה ים-תיכונית. פשוט, לא?

וכך הפנינו למשרד התרבות את השאלה הפשוטה הזאת: מהי, בעצם, מוזיקה ים-תיכונית. מי יכול להגיש מועמדות? נניח והקלטתי סינגל עם השפעות מוזיקליות שונות, קצת סלסלתי וקצת ניגנתי בפסנתר, ויש לי אבא תימני ואימא צ'כית – איך אדע שאני זכאית לפרס היוקרתי?

מירי רגב (צילום: פלאש 90, יונתן סינדל, חדשות)
מיהו ים תיכוני? רגב | צילום: פלאש 90, יונתן סינדל, חדשות

על הדרבוקה: חוה אלברשטיין

התברר שהשגת תשובה לשאלה הזאת כרוכה במסע דוברים מפרך, שעד היום בעצם לא בא אל סופו. דוברת השרה הפנתה אותנו למנסחי התקנון, שהפנו אותנו בחזרה לדוברות המשרד, שחזרו אלינו אחרי שבוע והפנו אותנו שוב לתקנון. אלא שהקריטריונים המנוסחים בתקנון הפרס הם טכניים בלבד, ולא מתייחסים כלל ליצירה עצמה. ביקשנו שוב ושוב לשוחח בטלפון עם מישהו שמבין בנושא, שיסביר לנו קצת על מה התחרות הזאת בעצם, אבל התעקשו להפנות אותנו בחזרה למייל הרשמי. ההסבר הכי קרוב שקיבלנו, באופן בלתי רשמי, היה בשיחת ווטסאפ עם בכירה במשרד התרבות שהבהירה שהשופטים בוועדת הפרס כבר יידעו כבר מה נחשב ים-תיכוני ומה לא, כנראה באיזה חוש קסום שהם ניחנו בו. ולא, היא הדגישה, המוצא העדתי של היוצר הוא בשום אופן לא קריטריון, רק המוזיקה שלו. כלומר, שאלנו, אם חוה אלברשטיין תקליט פתאום סינגל עם סלסולים ודרבוקות, גם היא תוכל להגיש מועמדות לפרס? על כך ענתה לנו הבכירה: "לא נראה לי שהשופטים עד כדי כך מטומטמים".

אז סליחה, נדמה לי שאני כן קצת מטומטמת. כי אני עדיין לא מבינה למה חוה אלברשטיין בדרבוקה זה לא ים-תיכוני (בהנחה שמוצא עדתי הוא אכן לא קריטריון) ושימי תבורי שר עוזי חיטמן עם תזמורת זה כן ים-תיכוני. כי הסוגיה הזאת היא לא סתם קטנוניות על תקנון תחרות אזוטרי, זה משהו שעומד בבסיסה של כל התרבות הישראלית: האם אנחנו עדיין צריכים לקטלג אותה ככה? האם עדיין צריך להפריד את המוזיקה ה"ים-תיכונית" מהמוזיקה הישראלית ה"רגילה" ולקיים תחרויות נפרדות ופרסים נפרדים? הרי המוזיקה הישראלית היא כבר ממילא שעטנז תרבויות וסגנונות, יהודה פוליקר שר על השואה ושלמה ארצי מקליט בערבית ולהקות צעירות מערבבות קצב בלקני עם ביט אירי וסולו מפוחית. הו קרז? למה עדיין להתעקש לדחוף אנשים לגטו הזה של "ים-תיכוני", שאפילו הסוהרים שלו לא יודעים להגדיר מהו?

שימי תבורי, ותיקי המוזיקה המזרחית בנוקיה (צילום: מתן בוטבול)
שימי תבורי. למה הוא נחשב ים תיכוני, בעצם? | צילום: מתן בוטבול

מיהו ים-תיכוני

תרבות היא יותר מחלוקה לז'אנרים. תרבות היא מבט, וחלון וראי. היא אמורה לשקף את המורכבות של החברה הישראלית, שהאנשים בה הם ערבוב עדתי שמכיל זכרונות מבית אבא והשפעות מאמנים בחו"ל, תמהיל של עבר ועתיד, מסורת וחדשנות, גבוה ונמוך, קדושה וחול. מדוע לתת פרס דווקא למי שמצליח להיצמד לגבולות הז'אנר במקום למי שמצליח לפרוץ אותם? היו אולי תקופות שבהן פרס כזה היה נחוץ, כריאקציה תרבותית להגמוניה השלטת. כדי לחלץ את הצליל המזרחי מהמסתור, לחשוף אותו בפני הציבור המולעט להקות נח"ל, למשות אותו בכוח מהצללים עד שיעמוד על רגליו ויתחזק. הכוח הזה מיותר עכשיו, כי לצליל הזה כבר יש רגליים והוא לא צריך שיחזיקו אותו. עכשיו הוא כבר צריך לצאת לעולם, להתחבר עם צלילים אחרים, להתנסות ולהשתנות ולהשפיע ולהיות מושפע. כמו שקורה תמיד בתרבות חיה ותוססת. 

אז כן, יש ז'אנרים מוזיקליים שהם גטו תרבותי מבחירה: אופרה, חזנות, נשיפה בדידג'רידו. שם באמת אף אחד לא יתפרץ פתאום עם גיטרה חשמלית וקטע שסימפל בהולנד על אורגן. שם גם יידעו לתת קריטריונים ברורים לז'אנר, אם יתחשק לכם להגיש מועמדות לפרס בתחום. מוזיקה ים-תיכונית לא אמורה להיות כזאת. היא לא ז'אנר סגור עם רשימת עשה ולא תעשה, היא עולם שלם שמשתנה בכל דקה וסופג לתוכו אין סוף השפעות, ובדיוק בגלל זה מארגני התחרות מתקשים כל כך להגדיר לנו אותו. אתניקס זה ים-תיכונית? כנסיית השכל זה ים-תיכונית? ברי סחרוף? יובל דיין? סטטיק ובן-אל? דודו טסה? יהודה פוליקר? חוה אלברשטיין עם דרבוקה? שושנה דמארי עם פסנתר? מי יידע לתת להם שם? מי לא יטעה, מי לא ישגה? מי יפתח לו הדלת?

כי מירי רגב דווקא סוגרת לו הדלת. במקום לתת לתרבות הישראלית להתערבב באופן טבעי, ליצור אלף ואחד גוונים שונים, סגנונות חדשים, תרכובות מקוריות שנרקחו כאן משלל חומרי הגלם הייחודיים לנו, רגב מתעקשת לברור ולקטלג ולהפריד. לקחת את הסלט הישראלי ולשלוף ממנו עגבניות לתחרות עגבניות ומלפפונים לתחרות מלפפונים, במקום להבין שהכי טעים מעורבב. כי מאוד חשוב למירי רגב לשמור שהמוזיקה הים-תיכונית תישאר מוזיקה ים-תיכונית עם מאפיינים ים-תיכוניים, למרות שעד לרגע זה, לא היא ולא המשרד שלה יודעים אפילו מהם.