עם פרס השחקנית בפסטיבל קאן האחרון, עלילה אדג'ית שמתרחשת באיראן וטענות מצד המשטר האיראני על כך שהסרט הולך בדרכו של "פסוקי השטן" באופן שבו הוא עולב ב"מיליוני מוסלמים ושיעים", נדמה ש"עכביש קדוש" נושא תו תקן של איכות. חבל רק שהוא סרט לא טוב.
זה סיפור אמיתי שמעניין כמה במערב שמעו עליו או זוכרים אותו: בתוך כשנה, הראשונה של המילניום הנוכחי, פועל בניין בשם סעיד חנאי רצח 16 נשים בעיר משהד, שנחשבת לקדושה בעולם המוסלמי והשיעי. כל הקורבנות עבדו בתעשיית הזנות; חנאי טען ששליחותו הייתה לפטור את העיר ממעשי הכפירה שלהן.
בעיבוד הקולנועי מגלמת זאר אמיר איברהימי, שחקנית איראנית גולה שחיה בצרפת, עיתונאית חוקרת בשם ארזו רחימי שעוקבת אחרי הסיפור המתגלגל - ונחושה לתפוס את הרוצח, גם במחיר של סיכון אישי לא מבוטל. כל זה מניח תשתית למותחן אפקטיבי עם ערך מוסף שנובע מההתנגשות בין הציווי האלוהי לכאורה למקומות הכי נמוכים של הקיום האנושי, אבל הבמאי עלי עבאסי הורג את הסרט של עצמו כבר בישורת הראשונה.
בסצנת הפתיחה אנחנו עוקבים אחרי אישה בזנות שנרצחת בידי גבר שהמצלמה לא חושפת את זהותו. ברגע הבא אנחנו בתוך נקודת המבט של רחימי, שמחפשת את הרוצח בלי שמץ של מושג איפה להתחיל, וכעבור רגע נוסף - הנה הרוצח, שאנחנו מזהים מהפתיחה לפי הטבעת על אצבעו, חי את חייו עם אשתו וילדיו. למה להסתיר מאיתנו את זהותו רק כדי לחשוף אותה? למה לשלוח את הגיבורה לחפש תשובה לשאלה שאנחנו כצופים נחשפים אליה הרבה לפניה? ובכלל, על מי הסרט הזה: על הרוצח או על העיתונאית?
מבנה של משחקי חתול ועכבר אינו חריג בסרטי מתח, אבל הוא אפקטיבי כשהצייד והניצוד ערים זה לקיומו של זה - ר' לצורך העניין "תפוס אותי אם תוכל", סרט שהלב הרגשי שלו פועם בדיוק סביב העניין הזה. ב"עכביש קדוש" אין שום יחסים בין רחימי לחנאי; הם נפגשים רק פעמיים, ובאף אחת מהן לא קורה ביניהם שום דבר מעניין. בינתיים מבצע עבאסי חטאים תסריטאיים אחרים, כמו הרגע שבו מתברר שהמרואיינת של רחימי אתמול היא גם הקורבן של חנאי היום. זאת מקריות שמחסלת כל רמז לאמינות, עניין שחוזר על עצמו גם כשהכתבת מצליחה לאתר את הטורף בעיר של 3 מיליון אנשים פשוט על ידי עמידה בקרן רחוב ואמונה שהוא כבר יצוץ.
לא רק התסריט של "עכביש קדוש" כושל: זאת גם המתודיקה שלו. עבאסי לא מסתיר בראיונות את העובדה שרחימי היא דמות פיקטיבית; בין אם היא הומצאה כדי לתת קונטרה לקורבנות של סעיד בדרך של העצמה נשית, או מתוך מחשבה שנוכחותה תנווט אותנו דרך סיפורו של חנאי, הדמות הזאת היא לב הבעיה של הסרט. מצד אחד עבאסי מתעקש להשתמש בה כדי ללמדנו שלא רק הרוצחים במשהד הם שונאי נשים, אלא גם השוטרים וכוהני הדת, מה שהופך את היצירה לדידקטית (ולכן גם למתישה); מאותו צד, קו העלילה שעוסק בעיתונאית מסית את תשומת הלב מהדמות הבאמת מעניינת, קרי הרוצח הסדרתי.
במציאות ובסרט, חנאי הוא לוחם לשעבר במלחמת איראן-עיראק שסובל לא רק משיגיונות דתיים אלא גם מפוסט-טראומה קשה. "עכביש קדוש" היה יכול להיות סרט אדיר על הגבריות המקולקלת שלו, על תפיסת האלוהות המעוותת שלו ועל האופן המזוויע שבו התודעה שלו הופכת על ראשה את הסיטואציה הבסיסית של הזנות. אבל במקום לעסוק בפענוח דמות, במקום ליצור מין "נהג מונית" דובר פרסית, לעבאסי דחוף להגיד משהו על החברה האיראנית. משהו שיש לו כמובן תוקף משלו, אבל מבחינה דרמטית הוא שממה ובעיקר נזק, כי אפילו המניע של הרוצח נותר לא באמת ברור. כאילו, זאת המיזוגיניה המוטמעת באיראן או בכלל השריטה מהמלחמה? זאת הדת או החברה? ההופעה הפושרת-במקרה-הטוב של מהדי באג'סטני מרמזת שגם השחקן לא לגמרי הבין.
כשגבר הלום קרב רוצח 16 נשים כי זה מה שנדמה לו שהדת שלו דורשת ממנו, הוא לגמרי מספיק מעניין בשביל שיעשו עליו סרט. אבל עלי עבאסי עשה סרט על המסביב שלו, סרט-אישיו במקום סרט-איש, והתוצאה משמימה לפרקים ומתמיהה לאחרים. באשר לפרס ההוא שניתן לאיברהימי - אוקיי, היא עושה עבודה לא רעה בהתחשב בכך שהיא מגלמת דמות פיקטיבית מיותרת. אבל כשאני קורא שהאיראנים רואים בזכייתה בקאן אקט פוליטי, אני ככה מהאינסטינקט מוצא את עצמי מהנהן. כלומר כן, ברור שהמשטר האיראני ראוי לכל גנאי בכל מה שקשור ביחס לנשים, אבל מה אשמים הסרטים? בשביל זה יש לנו את המציאות, לא ככה?
"עכביש קדוש", בסיכומו של דבר, הוא סרט שנמחץ תחת כובד הנושאים שהוא עוסק בהם. אלא שאין בי הרבה אמפתיה לעכביש המחוץ הזה, כי הנושאים שלו כל כך מובנים מאליהם שלא היה שום צורך לשאת אותם לשום מקום מלכתחילה. רבאק, עבאסי, פשוט *תספר את הסיפור*. אנחנו כבר נבין את התמה לבד, בסדר?