הוא מוזר, הוא גחמני – יש כאן דמות שלמה, זו שמגלם כריס רוק, שלא תורמת כלום מלבד שלוש בדיחות - והוא בפירוש ארוך מדי (134 דקות, והתחושה היא של יותר). אבל "אמסטרדם" של דייוויד או. ראסל מסתמן כסרט החבוט של העונה, עם מעט מאוד אהבה מהמבקרים, הכנסות צנע (עד כה פחות מ-11 מיליון דולר בארה"ב מול תקציב של 80 מיליון) ותיוג של כישלון מושלם. ותשמעו, זה לא מגיע לו. כלומר כן, הסרט הזה לגמרי אול אובר דה פלייס, אבל הוא גם לגמרי שווה את הזמן שלכם.

לתקצר את העלילה תהיה משימה בלתי אפשרית, וזה בפירוש חלק מהבעיה של "אמסטרדם", אבל בקווים כלליים מדובר בתעלומת רצח היסטורית שמתחילה כשרופא הלום קרב (כריסטיאן בייל) ועורך הדין/אח לנשק שלו (ג'ון דיוויד וושינגטון) מוצאים את עצמם מואשמים ברצח שהם היו רק עדים לו. מה שקורה סביבם מבהיר להם שהפרשה הנוכחית קשורה איכשהו לעברם, לשירות הצבאי שלהם במלחמת העולם הראשונה ולהיכרות עם אחות שהיא גם אומנית (מרגו רובי); הסרט הולך אחורה כדי לחזור ולהתקדם קדימה לתוך קונספירציה פוליטית ענקית שמעורבים בה בעלי הון ופשיסטים ממספר מדיניות, ושהמפתחות לה נמצאים איכשהו בידיו של איש צבא בדימוס (רוברט דה נירו).

כל כך הרבה קורה ב"אמסטרדם" שמיותר לפרט (ולאו דווקא מסיבות ספוילריות) מה עושים כאן כוכבים כמו טיילור סוויפט, אניה טיילור-ג'וי, זואי סלדנה ומייק מאיירס; העומס העלילתי ורוחבה של גלריית הדמויות הם בפירוש בעוכריו של הסרט הזה, שקשה לעקוב אחרי הפיתולים שלו והוא גם לא נותן המון סיבות לרצות. והעומס הוא לא רק עניין של כתיבה: יש כאן גם ויזואליה אולטרה-עשירה שמזכירה מאוד את הסרטים של ווס אנדרסון, עם צבעוניות פסיכית ואסתטיזציה מוגזמת של כמעט כל דבר. אבל זהו, שדייוויד או. ראסל אינו ווס אנדרסון, ועל כך מגיע השבח לאל. ראסל – מי שביים בין השאר את "חלום אמריקאי", "אופטימיות היא שם המשחק" ו"פייטר" הנהדרים – אינו אסתטיקן אובססיבי שמכפיף את התוכן שלו לצורה ומסיים עם יצירות מנוכרות, כמו רוב סרטיו של אנדרסון. לא, ראסל הוא במאי שכולו לב. שחוקר את האנושיות. וזה בדיוק מה שמציל את "אמסטרדם".

הסרט כולו יושב על הכתפיים של בייל, וכשחושבים על הדמות הגרוטסקית שלו – רופא שאיכשהו הסתפח למעמד העליון, נשלח לצבא, חזר בלי עין, נושל ממעמדו, החל לפתח ולבדוק על עצמו תרופות ניסיוניות ביזאריות וכל העת נותר עבד נרצע לאישה שלא אוהבת אותו ואפילו לא ממש מחבבת אותו – היא בקלות הייתה יכולה לצאת קריקטורה. אבל הכתיבה של ראסל וההופעה הנפלאה של בייל הופכים אותה לאנושית, מעוררת חמלה. כל "אמסטרדם" הוא כזה: אנחנו פוגשים דמויות שהן על סף המגוחך ומקבלים סיבות להריע להן. זה נותן עוגן רגשי שכל החלקים הרבים (מדי, בסדר) מסתובבים סביבו, ציר מרכזי שמאפשר לחוויה הרגשית להתקיים גם כשהעלילה אובדת בתוך הפיתולים של עצמה.

הפסקול מאת דניאל פמברטון ("משפט השבעה משיקגו") פשוט נפלא. הצילום של עמנואל לובצקי הגדול ("האיש שנולד מחדש", "כוח משיכה") עומד בדיוק בסטנדרטים שבאים כבר שנים עם השם הזה, ולצד בייל קשה שלא להתפעל מרובי, שעדיין לא עשתה משהו לא בסדר בקריירה המרשימה שלה. "אמסטרדם" הוא בית ספר רע מאוד להיסטוריה – הוא נותן תחושה של הצצה אמיתית לקשרים בין ארה"ב ועליית הפשיזם בשנות ה-30, אבל הוא יותר פנטזיה מאשר איזושהי כרוניקה – ואם הוא אי פעם יגיע לשיעורי תסריטאות, זה כנראה יהיה כדי להדגים איך לא לכתוב דברים. ובכל זאת, זאת יצירה כל כך מיוחדת וכל כך עדינה בדרכה שסך רגישויותיה עולה משמעותית על סכום מגרעותיה, ומכאן גם פסק הדין: לראות. לגמרי לראות.