התשובה לשאלה "מהו סרט הכלא הטוב ביותר שנעשה אי פעם" נמצאת איפשהו בין "חומות של תקווה", "המורד" ו"הפרפר" (לא הרימייק מ-2017 חלילה, המקור מ-1973). אתם רשאים להוסיף לרשימה את "הבריחה הגדולה", "הבריחה מאלקטרז", "איש הציפורים מאלקטרז" ו"אקספרס של חצות" (למרות שבינינו, הוא לא הזדקן הכי טוב); אולי גם את "בשם האב" או את "רצח מדרגה ראשונה". בישראל אי אפשר שלא להזכיר את "מאחורי הסורגים", שהיה ונשאר מפסגות הקולנוע המקומי. כל הסרטים האלה הם קלאסיקות, כותרים שמככבים ברשימות של צפיית חובה. אבל בסוגת סרטי בתי הכלא יש כמות יוצאת דופן של פנינים נסתרות, יצירות שבין איכותן לכמות האנשים שאשכרה צפו בהן קיים יחס הפוך עד כדי שערורייה. ואין מועד הולם יותר מחג חירותנו לשים עליהן את הספוטלייט, או בעצם את הפרוג'קטור ההוא של מגדל השמירה.
המותח: "תא 211", ספרד, 2009
ביום העבודה הראשון שלו כסוהר, חואן נופל על מרד באגף הכי פרוע בכלא. לפני שיקרה לו מה שקורה לסוהרים שנשארים לבד עם אסירים כועסים, הוא עושה את הדבר הנכון: מתחזה לאסיר חדש ומקווה לטוב.
הרעיון הפשוט והחכם הזה עומד בבסיס הספר "תא 211" מאת פרנסיסקו פרז גנדול, והבמאי-תסריטאי דניאל מונזון עשה ממנו סרט אדיר בכל קנה מידה ושפה. מותח, חזק, אכזרי, ועם הרבה דברים נבונים וקשים להגיד על אלימות וחברוּת ואמון ומצפון. למען האמת, רק בשביל ההופעה של לואיס טוסאר בתפקיד האסיר מאלמאדרה שווה לפנות 113 דקות מהחיים.
"תא 211" (במקור "Celda 211") זכה בשמונה פרסי "גויה", האוסקרים הספרדיים, אבל הוא כמעט לא מוכר מחוץ לגבולות ספרד. ושווה שיהיה.
הנוגע: "האסקפיסט", בריטניה, 2009
בריאן קוקס הוא פרנק, אסיר עולם שכבר השלים עם אבדן החירות כשנודע לו שבתו נמצאת בסכנת חיים עקב מנת יתר. סרטו של רופרט וואייט ("כוכב הקופים: המרד") מריץ במקביל שני צירי זמן, זה של תכנון הבריחה וזה של ניסיון הבריחה עצמו, אופרציה שבה גיבורנו משתף פעולה עם שני אסירים נוספים (ג'וזף פיינס ודמיאן לואיס). כל זה מתפתח לכדי יצירה משלימה - הגם שלגמרי בהפוך על הפוך - לאופטימיות הבלתי נשכחת של "חומות של תקווה", לרבות סצנת סיום מהאפקטיביות בתולדות הסוגה. פשוט פשע (חה) שהסרט הזה מעולם לא קיבל מספיק רספקט.
האלים: "מהומה באגף 99", ארה"ב, 2017
"מהומה באגף 99" אינו סרט כלא טהור-גזע במובן הזה שרק חלקו מתרחש בתוך מתקן כליאה, אבל החלק הזה - תקשיבו, אין דברים כאלה. אם יצא לכם לראות את "בון טומהוק", סרט הביכורים של ס. קרייג זאהלר, אז יש לכם מושג לגבי מידת האלימות הגרפית-גרוטסקית שהבמאי הזה מסוגל לה; ב"אגף 99", סרטו השני, הוא התעלה על עצמו בהקשר הזה.
זה מתחיל כשבראדלי תומאס (וינס ווהן), סקין-הד עם צלב ענק על החלק האחורי של הקרחת, מאבד את מקום העבודה שלו. בערך שתי דקות אחר כך הוא נכנס עם אשתו (ג'ניפר קרפטנר) לעימות שמעורר את הרושם שהוא עומד להכות אותה, אבל ספק רב אם תצליחו לנחש באילו נסיבות הופך "אגף 99" לסרט כלא, ובנוגע לסגנון שהסרט לובש בשלב הזה - את זה פשוט צריך לראות. לא אידיאלי לבעלי קיבה, ראו הוזוועתם.
המטורלל: "ברונסון", בריטניה, 2008
הבמאי הדני ניקולס וינדינג רפן עשה את הפריצה שלו במולדתו עם טרילוגיית הפשע הנהדרת "Pusher" ואת הפריצה האמריקאית שלו עם "דרייב". בין לבין הוא השחיל את היציאה המוטרפת הזאת, סיפורו האמיתי של האסיר מייקל גורדון פיטרסון שנכלא לשבע שנים על שוד ובסופו של דבר בילה במצטבר כ-30 שנה בבידוד - בעיקר בגלל התחביב שלו לפרק סוהרים לגורמים. פיטרסון, שאימץ את השם צ'רלס ברונסון, נחשב בשעתו לאסיר האלים ביותר בבריטניה; טום הארדי, באחת ההופעות הגדולות בקריירה שלו, מגלם אותו באופן שלא מעורר שום אמפתיה וגם לא גולש לפסיכולוגיזציה מיותרת. זה סרט פסיכי על איש פסיכי, קיצר. וזה פשוט מעולה.
הנבון: "נביא", צרפת, 2009
הבמאי ז'אק אודיאר מלווה עבריין צפון-אפריקאי (טהאר ראחים) ממעמד של "בשר טרי" בכלא הצרפתי ועד למקום של כבוד בתוך עולם הפשע שהוא מעולם לא רצה להיות בו. "נביא" היה מועמד מוצדק לאוסקר הסרט הזר והוא כנראה היצירה המוכרת ביותר ברשימה הזו; לראיה, הוא מהבודדים בה שהופצו בבתי הקולנוע בישראל. אבל ההברקה הזו, שמצליחה לייצר אמירות פרֶש לגמרי מקלישאות-על-פניהן כמו מעמדם של מהגרים בחברה והכלא כיצרן של פשע, מעולם לא פרצה אל מחוץ לגבולות ה"סרט של קולנוע לב" (וטכנית הוא אכן הופץ ב"לב", אבל זאת לא הנקודה). כך או כך, זה ממש ה"פני צלקת" של סרטי הכלא.
החברתי: "ברובייקר", ארה"ב, 1980
ב-1967 ביים סטיוארט רוזנברג את פול ניומן ב"המורד"; כעבור 13 שנה חזר רוזנברג לסרטי הכלא עם מי שיוזכר לנצח בנשימה אחת עם ניומן - שותפו ל"העוקץ" ו"קיד וקסידי", רוברט רדפורד.
אין הרבה סרטים שמתמקדים בסוהרים, כל שכן מנהלי בתי סוהר, שהנוכחות שלהם בקולנוע נמצאת כמעט תמיד בסקאלה של הנבלים. רדפורד מצדו מגלם את הנרי ברובייקר, מנהל חדש של כלא בארקנסו שמגלה דווקא מעמדת האיש החזק עד כמה מושחתת מערכת הענישה האמריקאית ומנסה לשנות אותה - מה שכמובן גורם למערכת להגיב ב"מי דה פאק אתה שתשנה אותי".
"ברובייקר", שמבוסס על סיפורו האמיתי (וספרו האוטוביוגרפי) של אחד תומס מורטון, הוא ממש אנטיתזה לסרט הכלא המצוי. איכשהו, דווקא בגלל זה הוא פריט חובה ברשימה הזאת.
הגברי: "כמו גדול", בריטניה, 2014
ג'ייק או'קונל הוא אריק, פושע צעיר שנכנס לכלא שבו אביו, בן (בן מנדלסון הנהדר) הוא האסיר הכי מפחיד, האלפא מייל. זה סיפור על אריה צעיר בכלוב של אריה זקן, וזה אולי סרט הכלא היחיד - או לפחות היחיד שאני זוכר - שהחירות או היעדרה הם בכלל לא העניין בו. בעצם זה בכלל לא על אסירים; זה על גברים, (לאו דווקא *ל*גברים, כן? זאת הצצה לנפש הגברית מתוך חור מנעול מיוחד במינו, אבל זה לא בהכרח "סרט בנים"). וחוץ מזה, קומבינות האסירים שמוצגות כאן בחמש הדקות הראשונות שוות לבדן את הצפייה.
רגע אחרי שמגפת הקורונה הוכיחה שהיא לא הולכת לשום מקום כתבתי כאן על סרט אחר של הבמאי דיוויד מקנזי, "החוש המושלם". פשוט לא ברור איך שתי יצירות כמעט מושלמות של אותו יוצר עברו מתחת לכל הרבה רדארים, בוודאי בהינתן ששנתיים אחרי "כמו גדול" כבר עשה מקנזי בארה"ב את "באש ובמים" המדובר והנפלא.
הצבאי: "הגבעה", בריטניה, 1965
בתוך המסורת של סרטי הכלא יש תת-סוגה מפוארת של סרטי מחנה שבויים ("הגשר על נהר קוואי", "חג שמח מיסטר לורנס"). הכלא הצבאי מטופל קולנועית הרבה פחות, אבל "הגבעה" של סידני לומט הגדול נמצא כאן לא רק מפני שהוא ייחודי, אלא בעיקר מפני שהוא מצוין. קשה ומצוין.
שון קונרי מככב כאסיר בכלא צבאי בריטי בחזית הצפון אפריקאית, שלהי מלחמת העולם השנייה. "הגבעה" המדוברת היא אמצעי הענישה המועדף על הסוהרים, וכשמה כן היא: גבעה שהחיילים-אסירים מצווים לתזז עליה בציוד מלא, ליטרלי עד צאת הנשמה. אפשר להרגיש שהסרט הזה מבוסס על מחזה (באותו שם, מאת ריי ריגבי), אבל זה לא נאמר לגנותו: קצת כמו "12 המושבעים" המופתי של לומט, כך גם "הגבעה" מצליח להיות סרט נהדר בעודו לגמרי תיאטרון.
הצפוני: "המלך של אי השדים", נורבגיה, 2010
קשה להאמין שזה סיפור אמיתי, אבל זה הסיפור עם "King of Devil's Island" (כך נקרא הסרט ברחבי העולם; לישראל הוא לא הגיע והשם העברי הוא תרגום חופשי שלי). אנחנו מדברים פה על אי - לא באמת אי השדים, סתם אי - ששימש מוסד לעבריינים צעירים, ובפועל גם מגרש משחקים של פדופיל.
בעוד שגיבורי הסרט הם לכאורה אחד הנערים הכלואים (טרונד נילסן) והגבר שמנצל אותו ואותם (בנג'מין האלסטד), הדמות המשמעותית והזכירה ביותר כאן היא דווקא זו של מנהל הכלא שלא יודע איך להתמודד עם הסיטואציה. סטלאן סקארסגארד, מבוחרי-התפקידים הטובים בביזנס, עושה פשוט נפלאות מהדמות המאוד לא מרשימה הזאת. מאריוס הולסט ביים בכישרון רב ובלי שמץ של סנסציוניות.