6 הערות על סרט עם 3 שלטים ו-5 כוכבים
1) אחים. מרטין מקדונה, הבמאי-תסריטאי של "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי", עשה רק שני סרטים באורך מלא לפני שניגש לפרויקט הנוכחי שלו: קומדיית הפשע הקצת מתאמצת מדי, "ברוז'", וקומדיית הפשע הקצת מתאמצת מדי, "7 פסיכופתים". בערך באותן שנים, אחיו - הבמאי-תסריטאי ג'וזף מייקל מקדונה - עשה את הקומדיה הנהדרת ועתירת הלב "שומר חוק" ואת הדרמה הנהדרת ועתירת הלב "הכומר".
אם הייתי צריך להמר מי מבין שני האחים הבריטים יביים בארה"ב דרמה קומית מושלמת במונחים של טון ושל איזון, סרט קורע לב אבל גם מכמיר לב אבל גם נורא מצחיק - לפעמים כל הנ"ל במהלך אותה סצנה ואפילו בתוך אותו שוט - הייתי שם את הכסף שלי על הבכור, ג'וזף מייקל. וזה פשוט מושלם, כי אם יש דבר ש"שלושה שלטים" מכריח אותנו לעשות זה לזרוק לפח את כל ההנחות המוקדמות שלנו. בעצם גם את ההנחות המצטברות שלנו, הפרשנות שלנו למה שאנחנו רואים. עד כדי כך, אומר לנו מרטין מקדונה, אתם משוחדים.
2) אמהות. זה בראש ובראשונה הסרט של פרנסס מקדורמנד, בתפקיד ראשון מזה שנים - בעצם עשורים -שהולם את מידותיה. הוא גם מתכתב ישירות עם שני התפקידים הגדולים ביותר בקריירה שלה, השוטרת מ"פארגו" והאישה המוכה מ"מיסיסיפי בוערת", אבל ראו הוזהרתם לעיל מהנחות מוקדמות: מקדונה משחק שוב ושוב גם על הציפיות שלנו מהשחקנים. לא רק מהדמויות שהם מגלמים.
מקדורמנד היא מילדרד, אם גרושה שבתה נרצחה ונאנסה בעיירה אבינג. שבעה חודשים עברו מאז, החקירה לא התקדמה בשיט, ומילדרד מחליטה לעשות מעשה: היא שוכרת שלושה שלטי חוצות בכניסה לעיירה שהופכים בן לילה לכתב אישום נגד המשטרה המקומית. זה כמובן לא בא הכי טוב לצ'יף, וויליאם ווילובי (וודי הארלסון), אבל מי שבאמת לוקח את זה קשה הוא סגנו, רדנק קלאסי ולוזר מושלם בשם דיקסון (סם רוקוול, בתפקיד שלא במקרה מזכיר את ההופעה האדירה שלו ב"גרין מייל"). אז עכשיו המשטרה העלובה מלכתחילה היא גם עוינת, והעוינות גולשת מהר מאוד אל כלל תושבי העיירה.
3) גברים. ב"3 שלטים" יש שלוש נשים וגבר אחד שנופלים קורבן לאלימות גברית ושוטר אחד שנראה כמו הגירסה המזוקקת של כל מה שרע במגדר שלי, ועוד קצת. אבל הוא לא "סרט על אלימות גברית" או "סרט על אלימות כלפי נשים" וגם לא "סרט על אלימות כלפי אוכלוסייה מוחלשת"; מי שמעוניין לראות את הסרט *הזה*, יצפה נא ב"רוחות קרות" הדידקטי עד אבדן רצון לחיות.
מקדונה כתב תסריט על מקרה פרטי, מורכב, מקברי, מטלטל ומצחיק. הוא לא מתעלם מהקונטקסט הרחב של הדברים; הוא רק מסרב לשחק את המשחק של פוליטיקת הזהויות. אין אצלו "גברים"; יש פשוט גברים. אז אחד מהם הוא אנס ורוצח, נקודה. ואחד הכה את אשתו, נקודה פסיק, אבל גם איבד את בתו לפשע מחריד, נקודה. הוא אשם והוא גם קורבן, ומקדונה מכריח אותנו לחיות עם הדואליות הזאת. בדיוק כמו שהוא גורם לנו לשנוא את משטרת אבינג בעודנו מתאהבים בצ'יף ווילובי, הכי "השוטר הטוב" שיכול להיות.
את אשתו של ווילובי משחקת אבי קורניש, שצעירה מוודי הארלסון ב-21 שנה (הסרט לא מגדיר את ההפרש בין הדמויות, אבל גם לא מטשטש את הפער). הם נראים כמו הזוג האמריקאי המאושר המושלם, ציור של נורמן רוקוול, אבל ב"שלושה שלטים" יש זוג נוסף במתכונת "אל אלוהים, הוא יכול להיות אבא שלה" - האקס המכה של מילרדרד (ג'ון הוקס) מסתובב עם בחורה בת 19 (סמרה וויבינג), וזה מוצג במלוא נלעגותו וגם מספק כמה מהפאנצ'ים הכי מצחיקים בסרט הממילא מצחיק-בקול-רם הזה. רגע, אז מה חושב מקדונה על זיווג של גברים מבוגרים ונשים צעירות על המסך ובחיים? זאת בדיוק הנקודה, שמקדונה לא חושב בהכללות או בייצוגים. הכל אצלו מקרים פרטיים, וגם הם לא בהכרח כפי שהם נראים; אחד הדברים המופלאים בתסריט הזה הוא ההפתתחות של הדמויות ושל מערכות היחסים באופן שמזכיר שוב ושוב את הדיבר הראשון: בלי הנחות מוקדמות.
4) נשים. מקדונה פורט לפרוטות ולפרטים גם את הדמויות הנשיות. מילדרד היא אדם חזק באורח מעורר התפעלות, וגם קורבן של בעלה לשעבר ולכאורה הדמות האחת שאנחנו אמורים להיות במאה אחוז מאחוריה - אלא שהיא מלבה ומבעירה סיטואציה נפיצה באופן שפוגע בה עצמה, ובשלב מסוים אנחנו נחשפים גם לתחושת האשם שלה - תחושה שהפלאשבק היחיד בסרט מוכיח לנו שיש לה לפחות רגל אחת לעמוד עליה. חוץ מכל זה, בנה של מילדרד (לוקאס הדג'ס) אוכל אותה שוב ושוב בגלל המאבקים שלה והטעויות שלה. אז הנה זה שוב: דמויות ולא ייצוגים. אנשים ולא פונקציות שטחיות כמו "קורבן" או "פושע" או "הטוב" או "הרע".
מקדונה מתפנן על מערכת היחסים בין השוטר דיקסון ואמא שלו (סנדי מרטין), אישה שהיא תמצית הווייט טראש וגם אמא מסרסת ברמות שוודי אלן מעולם לא העז לכתוב, אבל ברגע אחד היא פשוט אמא שדואגת לבן שלה. אפשר להמשיך ככה במורד רשימת הדמויות, וזה באמת מזכיר לי שעוד לא אמרתי מילה על פיטר דינקלג' המצוין בתפקיד המחזר של מילדרד, אבל אני מקווה שהנקודה ברורה: הסרט הזה הוא על מה שהוא וזהו. הרקע, הקונטקסט, התמונה הגדולה - בכל אלה משתמש מקדונה כדי להפתיע אותנו, לאתגר אותנו, לגרום לנו לחשוב. אבל הדברים האלה, השבח לאלוהי הקולנוע, הם לא חלק מהסרט שלו.
5) שחוק. וזה בדיוק מה שמאפשר ל"שלושה שלטים" להיות מצחיק כל כך. אין שום דבר מצחיק בסרט על אוזלת היד של שלטונות החוק מול גברים שאונסים ורוצחים נערות: לראיה, שוב, "רוחות קרות". אבל יש משהו מצחיק, יותר ממשהו, במאבק הספציפי של האישה הספציפית מילדרד הייז בשוטרים הספציפיים ווילובי ודיקסון. ככה זה: הייצוג מכביד. הוא הופך סיפור של עבד לסיפור על העבדות *כולה* ומייבש לך את הנשמה תחת השם "12 שנים של עבדות"; הוא הופך סיפור של שלוש נשים שחורות לסיפור על האפלייה הגזעית והמגדרית *כולה* ומעיק עליך תחת הכותרת "מאחורי המספרים". ייצוג פירושו חשיבות, חשיבות פירושה הדרת כבוד והדרת כבוד היא הנמסיס של הצחוק. אבל לא רק שלו.
6) דמע. כל מה שעצוב ב"שלושה שלטים", הן כמקרה פרטי והן כחלק מתמונה גדולה, הכה בי במלוא העוצמה פעם אחר פעם. זה שוב העניין הזה של הספציפיות: מקדונה כתב וביים דמויות כל כך עגולות ומשכנעות שהלכתי איתן כל הדרך, לקוטב של הצחק-בקול-רם וכל הדרך בחזרה לקוטב של הדמעות בעיניים. זה לא סותר; זה פשוט חלק מהטון המדויק - אלוהים, מדויק ברמה כירורגית - של הסרט הזה.
אנחנו חיים בעידן מתלהם, אוטם אוזניים, מכליל. "לא כולנו האויב", אומר אחד מאנשי המשטרה למילדרד ומסכם את הסיפור כולו: "שלושה שלטים" הוא לא רק סרט עצום אלא גם אצבע משולשת מול פוליטיקת הזהויות, הלך הרוח השטחי והמקומם שגורם לנו להניח שההשתייכות החברתית-פוליטית-מגדרית שלנו - גבר, אישה, שמאל, ימין, שחור, לבן - היא כל מה שמגדיר אותנו. ואיזה כיף שמקדונה עושה את זה לא בזעם הקדוש של סטירה מצלצלת, אלא בצחוק הכבוש של אחד שנעמד מאחוריך ומפליק לך ככה בקטנה עם האצבע ישר בתנוך.
נס. הסרט הזה הוא נס.
mako תרבות בפייסבוק