1. זה לא הסרט הזה על כריש שאוכל את בלייק לייבלי?

כך סימס לי החבר שלי נ' בתשובה להצעתי לצפות איתי ב"מים לא שקטים", והאמת היא שתגובתו המסומסת מיטיבה לסכם את הבעיה העיקרית של הסרט הזה: הוא נשמע מטומטם ברמות חדשות, מפוארות, מיניסטריאליות. וכאילו כדי להחמיר את המצב, "גולשת בלונדינית בביקיני נגד כריש כועס" זה אפילו לא תקציר העלילה; זאת העלילה כולה. אלא ש"מים לא שקטים" אינו מטופש כלל ועיקר: הוא פשוט מינימליסטי.

2. אז זה בעצם "מלתעות" בלי שלושת הגברים ונעימת הטה-דה-דה-דם של ג'ון וויליאמס?

לא, בכלל לא. למרות נוכחותו של הכריש, הפער הסגנוני בין סרטו הקלאסי של סטיבן ספילברג וסרטו החדש של חאומה קולט-סרה ("יתומה", "מרדף לילי") הוא כמרחק הכרונולוגי ביניהם. "מלתעות" הוא סרט כמעט אפי שהתמה העיקרית שלו היא גבריות; "מים לא שקטים" הוא סרט כמעט קאמרי שהתמה העיקרית שלו היא משמעות. ולא במובן הפלוצי: לייבלי מגלמת את ננסי, סטודנטית לרפואה שאמה מתה מסרטן ופתאום היא תוהה מה הטעם בכל הרפואה הזאת. בכל החיים האלה. אז היא לוקחת את הגלשן שלה ועפה לחוף במקסיקו שהיה פיסת גן העדן האהובה על האם המנוחה, וכשכריש תוקף אותה ומרטש את אחת מרגליה היא צריכה למצוא סיבה לשרוד עוד לפני שתמצא דרך לעשות את זה.

אז לא, "מים לא שקטים" הוא לא יצירה-אחות ל"מלתעות". גם לא ל"הכל אבוד" (זוכרים, רוברט רדפורד נגד הים?) או ל"להתחיל מחדש" (טום הנקס? כדורעף?). בשני הסרטים האלה יש לגיבור את כל הסיבות להיאחז בחיים, והשאלה הגדולה היא אם לרצון – ולתושייה, ולנפש – יש סיכוי לנצח את הקשיים הפיזיים. כאן המצב הוא הפוך: השאלה הראשונה היא אם ננסי תמצא בכלל סיבה להילחם על חיים שנס טעמם.

אין תמונה
אם אלה החיים אני מעדיפה כריש

3. אז למה דומה הדבר?

ל"כוח משיכה". *זאת* היצירה-אחות האמיתית של "מים לא שקטים". אלפונסו קוארון שלח את ד"ר ראיין סטון (סנדרה בולוק), אם שאיבדה את בתה ואת עולמה, למצוא סיבה לחיות דווקא בסביבה העוינת ביותר לחיי אדם; קולט-סרה עושה ב"מים לא שקטים" בדיוק אותו דבר, רק עם הים בתפקיד החלל וכריש בתפקיד פסולת הלוויינים ההיא שמרסקת את החללית של ד"ר סטון. בשני המקרים מדובר במקרה קלאסי של "חרא קורה" – אף אחת מהנשים לא עשתה משהו שבגללו מגיע לה לאבד את היקר מכל ו/או להילחם על חייה כנגד כל הסיכויים – ואם רוצים, אפשר למצוא גם מקבילות בין הכבר-דוקטור לעוד-לא-דוקטור ובין הבגדים התחתונים של בולוק לביקיני של לייבלי.

רגע, אל תטעו, אני לא מתכוון לזה במובן ההוא. כלומר, ברור שקוארון וקולט-סרה מכירים ביתרונות שיש בלקלוף את הבגדים מעל הכוכבת שלך, אבל העירום-למחצה של "כוח משיכה" ו"מים לא שקטים" הוא משהו עמוק יותר מבונוס לחרמנים. אין המחשה ויזואלית חזקה יותר לחוסר אונים מוחלט מאשר אדם שנלחם על חייו כשאפילו לא בגדים של ממש לגופו – ואם כבר מדברים, אז הדימוי הזה חזק לא פחות כשהגוף המדובר הוא זה של ויגו מורטנסן המעורטל-קומפלט בקרב הסכינים הבלתי נשכח מתוך "סימנים של כבוד". זאת תמצית ההישרדות. זה שאף מפיק בהיסטוריה לא אמר מעולם "עזוב, למה לך, בוא נשאיר אותה בבגדים שלה" – זה רק בונוס.

4. רגע, אז זה גם מעולה כמו "כוח משיכה"?

לא, אבל במשהו כמו 70 דקות מתוך ה-86 של "מים לא שקטים" זה גם לא רחוק. בעידן של סרטים מופרעי קצב לצופים מופרעי קשב, הסרט הזה נושם. לוקח את הזמן שלו. בונה דמות, מייצר מתח, מחיל אווירה. עד לנקודה מסוימת, סך ההתרחשויות כל כך קטן – ומאידך, רמת העניין כל כך גבוהה – שזה פשוט מעורר התפעלות. הצלם פלאביו מרטינז לביאנו והעורך ג'ואל נגרון, איש איש במחלקתו, ראויים לכל שבח על ניצול מקסימלי של המינימום שהפרמיס נותן להם לעבוד איתו. ולייבלי – טוב, זאת כבר הפעם השנייה החודש שהיא כובשת אותי לחלוטין בכריזמה ובנוכחות שלה.   

הבעיה של הסרט הזה טמונה בישורת האחרונה, שבה "מים לא שקטים" די זורק לעזאזל את הסבלנות של עצמו ובאורח אירוני להפליא עושה את מה שמבקרי טלוויזיה מכנים "לקפוץ את הכריש". בבת אחת הוא נהיה מוגזם, לא סביר, וללא סיבה או צורך: זאת דרמת אימה. היה ראוי לה סיום הולם לשני הז'אנרים. כמו שזה, יש לנו פינאלה מפוקששת מבחינה דרמטית ומעופשת מבחינה אימתית.

5. אז מה הקטע עם הארבעה כוכבים? קמת במצב רוח טוב היום?

יומיים עברו מאז שצפיתי ב"מים לא שקטים", ומה שנשאר איתי זה לא הסוף המאכזב אלא כל מה שקדם לו. התחושה של צפייה בסרט אימה שהוא יותר מסרט אימה מצד אחד, אבל גם לגמרי מכבד את הסוגה של עצמו מצד שני. אין כאן גדולה אמיתית מהסוג שהפך את "כוח משיכה" לחוויית צפייה מיוחדת כל כך, אבל יש כאן אחלה סרט ז'אנר עם עומק מפתיע בשביל סיפור על כריש שאוכל את בלייק לייבלי. אי לכך, ד' כוכביא איט איז.