אם קולנוע אמנותי הוא כוס התה הירוק שלכם, לא מן הנמנע שתתלבטו השבוע בין "אני, דניאל בלייק" של קן לואץ' ו"פטרסון" של ג'ים ג'רמוש. הראשון זכה בפרס "דקל הזהב" בפסטיבל קאן, השני נבחר לאחד מעשרת סרטי השנה (שעברה) בכמיליארד ושלוש פלטפורמות, ככה שבהחלט יש מקום להתלבט. ובכן, כמו שהיו אומרים אצלנו, באתי לעזרה. ועיקרן תחילה: לכו לג'רמוש. הנה למה.

איתך ברגעים המתים של החיים

אני לא בטוח שזה עונה להגדרה של "החיים מחקים את האמנות", אבל הדבר הכי קרוב לחוויית הצפייה ב"אני, דניאל בלייק" הוא ישיבה בתור לביטוח לאומי. בהתחשב בכך שרבות מ-100 הדקות של הסרט מתרחשות בלשכת הסעד, זה לכל הפחות צדק פואטי.

דייב ג'ונס הוא דניאל בלייק, נגר מניו קאסל שמתאושש מהתקף לב ונאלץ לפנות לשירותי הרווחה בגלל אבדן כושר עבודה. שם הוא נתקל במערכת אטומה, מלאה מלכודי-22, שבנוסף לכל עברה דיגיטציה מלאה. בלייק, שבקושי יודע איך נראה מחשב, מוצא את עצמו במצב קפקאי של אי קבלת עזרה בגלל היעדר יכולת לבקש עזרה.  

היילי סקווירס היא קייטי, אם חד-הורית צעירה שעוברת לניו קאסל עם שני הילדים שלה ומתמקמת  בפרויקט דיור לנזקקים. בלייק פוגש אותה במשרד הרווחה, מאמץ אותה כפרויקט אישי ומסייע למשפחתה כמיטב יכולתו. אלא שיכולתו מוגבלת, ואנגליה היא כבר מזמן לא מדינת רווחה, וחוץ מזה מדובר בסרט של קן לואץ' ואתה פשוט יודע שהאופציות הן גשם של אבנים במקרה הטוב וגשם של חרא במקרה המצוי.

תראו, זה לא סרט רע במיוחד. ג'ונס מצוין, סקווירס משכנעת ואני די בטוח שהיה רגע אחד שחייכתי. אבל בסופו של דבר זה מהסרטים האלה שבמאים רומנים מצטיינים בהם בשנים האחרונות, שלואץ' ולצורך העניין מייק לי עשו מהם קריירות – סרטי "העולם נורא, אין טעם לחיינו ואני מתכוון להמחיש לכם את זה באמצעים הקולנועיים הדלים ביותר כדי שלא תיהנו חלילה מאיזשהו אספקט של החוויה". אתם מכירים את הז'אנר: צילום כתף עילג, עריכה שמסתכמת בחיבור השוט הזה לשוט הבא, דיאלוגים כברירת מחדל להעברה של אינפורמציה באשר היא. "כמו בחיים", אומרים המסנגרים על הסגנון הזה. ואני אומר, בשביל החיים יש לנו את החיים.

מעולם לא הבנתי במאים שבאים בגישת "אתה לא תיהנה לי", ולעולם לא אבין איך נולדה המשוואה נושא חשוב = קולנוע עני. לא צריך ללכת אחורה עד לניאו ריאליזם האיטלקי בשביל לראות שאפשר גם אחרת; מספיק לצפות ב"קאובוי של חצות" או ב"רקוויאם לחלום" כדי להבין שאין שום סתירה בין אמירה חברתית וקולנוע גדול. 

ומילה אחרונה על לואץ', כי צריך. אני מניח שרבים ידירו את רגליהם מסרטו החדש בגלל היחס שלו לישראל. זה די טיפשי בעיניי – על "דניאל בלייק" צריך לוותר כי אין שום סיבה לצפות בו, לא כי לבמאי שלו יש דעות – אבל אם כבר, אז הנה משהו מענג במיוחד: בטור דעה שפרסם דמיאן תומפסון ב"דיילי מייל" עלתה סוגיה שלא הייתי מודע לה - רבים מסרטיו של לואץ' נתמכים בכספי ציבור. במילים אחרות, האיש עשה סרט שכולו שוועה על קופה ציבורית מדולדלת שהוא עצמו מסייע לרוקן. אז מילא עוכר ישראל, אבל האיש עוכר אנגליה.

יש לי שיר

זה הולך ככה: "פטרסון" מספר על פטרסון (אדם דרייבר), נהג אוטובוס ומשורר-חובב שחי בעיר פטרסון, ניו ג'רזי. פטרסון אוהב במיוחד את "פטרסון", ספרו (או בעצם ספריו, זה חמישה כרכים) של המשורר וויליאם קרלוס וויליאמס, יליד ניו ג'רזי. פטרסון המשורר הוא דמות פיקטיבית. וויליאמס ו"פטרסון" שלו אמיתיים. זה ההפך הגמור ממה שהערכתי תוך כדי צפייה, וזה בדיוק הקסם של הסרט המיוחד הזה, שכל-כולו בבואה של בבואה.

העלילה, אם אפשר לקרוא לזה ככה, מלווה את פטרסון בשבוע רגיל לגמרי של נהיגה, כתיבה וניסיון לעמוד בקצב היצירתי של בת זוגו (גולשיפטה פראהני), יצרנית קאפקייקים ומעצבת סדרתית של וילונות אמבטיה שבכלל רוצה להיות זמרת קאנטרי. יש גם בולדוג שיהיה אחראי להתפתחות הכי משמעותית בעלילה, יש גם בר שכונתי ובעיקר יש תאומים. מלא תאומים. פטרסון נתקל בהם בכל מקום – באוטובוס, ברחוב. הוא לא עושה מזה עניין וגם ג'ים ג'רמוש לא עושה מזה עניין, כמו שהוא לא עושה עניין מדמות בשם פטרסון שנוהגת באוטובוס שכתוב עליו "פטרסון" בעיר שנקראת פטרסון.

הפירוש המילוני של המילה Image הוא דמות אבל גם בבואה, תמונה אבל גם תדמית. וזה בדיוק "פטרסון": אימג' של משורר, של שירה, של המקום שבו השירה נולדת. אני קורא השורה שהרגע כתבתי וחושב שהייתי נמלט מהתקציר הזה בצווחות אימה, אבל זכרו: זה ג'רמוש. זה "נרדפי החוק" ו"זרים" ו"גוסט דוג: דרכו של סמוראי" ו"פרחים שבורים" וגם "רק האוהבים שורדים", סרט הערפדים הקומי-לייט שלו מ-2013 שכמעט-כמעט הופץ בישראל ובסוף לא והפסד שלנו. לאיש הזה יש המון הומור ואפס חשיבות עצמית, ו"פטרסון" – שלא יעזור כלום, באמת נשמע כמו הפלצת המאה – הוא (הנה שוב המילה הזאת) בבואה של הבמאי שלו.

118 דקות נמשך "פטרסון", וזה החיסרון המרכזי שלו: אם ג'רמוש היה מסתפק ב-90, הייתה לנו כאן מיני יצירת מופת. כמו שהוא זה אוטובוס שמסיים את הנסיעה על אדי דלק, אבל איזו נסיעה. קולנוע לירי בכל המובנים האפשריים של המילה.

ומילה אחרונה על אדם דרייבר, כי צריך: חגב. האיש חגב. מוכשר מוכשר, אבל פרוק רגליים. תודה.