"סימן חיים" הוא הדוגמה האחרונה שעצבנה אותי, אבל ככלל, כבר שנים שטריילר של סרט הוליוודי זה כבר לא טיזר ואפילו לא בקרוב: זה אמ;לק, וזה מטריף אותי. הדוגמה העדכנית ביותר היא "תברח", שהטריילר שלו חושף פרטי עלילה בנונשלנטיות פושעת, אבל הח"מ צפה ב"תברח" *לפני* שהוא ראה את הטריילר. אם סדר הדברים היה הפוך, השורה הראשונה של הכתבה הזאת הייתה דרישה מנדטורית להתיז את ראשו של מי שאישר את הדבר הזה (צפו, אבל בחייאת, רק אם כבר צפיתם):
אולפנים לא משחררים טריילרים כלאחר יד, כך שאין לטעות – מדובר במדיניות. מתקפת השיווק של ההפקות הגדולות נפתחת בדרך כלל בטיזר-טריילר כשכמו כן הוא, אבל ברגע שעוברים לטריילרים הרשמיים (שוברי קופות מקבלים לפחות שניים כאלה) נחשפים לא רק פרטים מהעלילה, אלא במקרים רבים העלילה כולה. במקרים תמוהים במיוחד, כמו זה של "המייסד" שכבר הלנתי ותמהתי בקשר אליו, אנחנו מקבלים התחלה ואמצע וסוף אבל לא את המהות; במקרה הסטנדרטי זה סתם מגה-ספוילר. קלאסטרפאק של דברים שאתה לא רוצה לדעת מראש.
דוגמה קיצונית במיוחד ראינו לפני שנתיים בטריילר של "ללא כפפות": תנו לו דקה והוא יגלה לכם שהדמות של רייצ'ל מק'אדאמס לא תשרוד את סצנת התגרה ההמונית. בסרט עוברות 20 דקות לפני שהיא נרצחת, וחשיפת המוות של דמות שמגלמת שחקנית כל כך מוכרת היא ממילא ספוילר, אבל זה מה יש. אפילו הבמאי, אנטואן פוקואה, הודה בשעתו ש"הייתי מודאג בקשר לזה והבעתי את דעתי בעניין, אבל אני סומך עליהם" (כלומר על המפיצים, Weinstein Company).
הטריילר של "שליחות קטלנית: גנ'סיס" הלך עוד יותר רחוק וחשף את הטוויסט האחד והיחיד שהיה לסרט המצ'וקמק ההוא להציע – העובדה שג'ון קונור הוא הפעם לא הגיבור אלא הנבל, כמו המהפך של שוורצנגר מהסרט הראשון לשני בסדרה רק להפך. זה היה מהלך שיווקי כל כך מוזר שהבמאי אלן טיילור פלט משהו על "שיחות לא נעימות" שהיו לו עם האולפן בנוגע לטריילר.
"ג'נסיס" הכניס 440 מיליון דולר בקופה העולמית, מתוכם 89 מיליון בלבד בקופה האמריקאית; זה ככה-ככה בשביל סרט בתקציב של 155 מיליון דולר. "ללא כפפות" הביא תוצאות דומות במונחי תשואה: תקציב של 30 מיליון דולר, קופה עולמית של 92 מיליון. מה אפשר ללמוד מזה? שום דבר, אבל אפשר ללמוד המון ממאמר של "אינטרטיינמנט וויקלי" שניסה לפצח את האסטרטגיה השיווקית הזאת של "גלה להם הכל מראש". אאמל;ק לכם, זה נראה הולם: מתברר שזה אנחנו שרוצים שהטריילרים יקלקלו את הסרטים.
"אנחנו מעדיפים לייצר מסתורין", אמר ל-EW דן אסמה, בעלים-שותף ב"בודהה ג'ונס", חברה שמתחמה ביצירת טריילרים. "זה שיווק טוב. אבל מה אפשר לעשות כשבכל הקרנת מבחן של טריילר, אנחנו רואים עלייה בציפיות וברצון לראות את הסרט ככל שנחשף יותר מהסיפור?".
אנטואן פוקואה אמר אינטואיטיבית אפרופו הטריילר של "ללא כפפות": "אני מניח שלפעמים הקהל זקוק למעט יותר פרטי עלילה, בעיקר בסוג כזה של סרט". אמר וצדק, אבל מהדברים של יצרני הטריילרים עצמם נראה שזה תקף לגבי כל הסוגים של הסרטים.
ספציפית לגבי "ללא כפפות", מאט ברובייקר – נשיא "טריילר פארק", החברה שיצרה את הטריילר המדובר – סיפר ש"היו הרבה דיונים לגבי ההחלטה לחשוף את רצח האישה, והוחלט שלגלות יותר זה טוב יותר. אנשים משלמים 20 דולר והם רוצים לדעת איזו תמורה יקבלו". לגבי התמונה הגדולה, ברובייקר יישר קו עם "המתחרים מ"בודהה ג'ונס": "אנשים תמיד מתלוננים שאנחנו עושים ספוילרים, אבל בתשעה מעשרה מקרים, ככל שתגלה יותר על העלילה, ככה תיצור סקרנות יותר גדולה. אתה ממש רואה שקהלים מגיבים טוב יותר לטריילרים שיש בהם יותר מתוך הסרט".
מארק וולן, מי שערך בין היתר את הטריילרים של "הרשת החברתית" ו"התבגרות", חשף בפני EW סטטיסטיקה מעניינת: יש פער דורות בכל הנוגע לחשיפה מוקדמת של מידע. "צופים מבוגרים בהקרנות ניסיון של טריילרים מבקשים לרוב יותר מידע, אבל הצעירים בקטע של 'נה, זה בסדר". מעולה לי; אני עדיין שונא טריילרים, אבל עכשיו אני לפחות מרגיש צעיר.
גם בין יוצרי הסרטים יש פערים. כריסטופר נולן, שהחוזים שלו מאפשרים לו להתערב במדיניות השיווק של סרטיו, הקפיד שהטריילרים של סרטיו האחרונים ("התחלה", "עליית האביר האפל", "בין כוכבים" ולאחרונה "דנקרק") יישארו באזורי הטיזר. לעומתו, גיירמו דל טורו – עוד יוצר שמעורב בשיווק של סרטיו – ממש ביקש שישולבו ספוילרים מסוימים בטריילר של "קרימזון פיק". הסרטים של נולן הצליחו מאוד, "קרימזון פיק" הצליח פחות, אבל המגמה בעינה: הטריילרים חושפים יותר.
ה-MPAA, התאחדות הקולנוע של אמריקה, תוחמת את האורך המקסימלי של טריילר בשתיים וחצי דקות. אלא שכבר לפני שלוש שנים נוצר קמפיין שקרא להוריד את האורך המקסימלי לשתי דקות – קמפיין שמאחוריו עמדה NATO, לא הברית האסטרטגית אלא National Association of Theatre Owners, קרי התאחדות בעלי בתי הקולנוע בארה"ב. NATO שלחה המלצה ברוח זו לאולפנים הגדולים לאחר דיונים ממושכים בינה לבין ה-MPAA בתגובה לתלונות של צופים על אורך הטריילרים. זה לא שינה שום דבר בפועל, ונראה שמאט ברובייקר פשוט צודק: אנחנו מתלוננים על ספוילרים באונה אחת, ובשנייה רושמים לפנינו שזה סרט שאנחנו רוצים לראות.
Film School Rejects התמיד-מעניין פרסם לפני כשנתיים את הרשימה "6 סיבות לכך שטריילרים מוכרחים לעשות ספוילרים". זה בעצם כתב הגנה על הטריילר בן זמננו, עם סעיפים כמו "אתה חייב להראות יותר כדי להתבלט מול התחרות" (יש בזה משהו), "הכל נראה מבטיח" (במובן שהסטנדרט של ההפקה והאפקטים נותן לוק של מיליארד דולר גם לסרטים מחורבנים) ו"שחקנים כבר לא מספיקים כדי למכור סרטים" (שזה בהחלט נכון ונושא לכתבה אחרת לגמרי). אבל מה אני אגיד לכם? לא קונה.
באופן אישי הפסקתי לגמרי לראות טריילרים. עזבו ספוילרים: אני שונא לפתח ציפיות מכל סוג שהוא. אידיאלית אני אפילו לא רוצה לדעת כלום על הז'אנר; תראו לי מי ביים ומי משחק, פוסטר שקצת ניכנס לראש, ודיינו (אגב, גם ביקורות אני לא קורא מראש ולא ממליץ לקרוא מראש. ציון ב-imdb ו-Rotten Tomatoes, זה כל מה שצריך בשביל השיפוט הבינארי של ללכת/ להוסיף לרבוץ). אלא שתענית הטריילרים שלי לא תופסת כשאני קהל שבוי באולם קולנוע, והסקרנות מול "סימן חיים" – זה סרט מפגש ראשון עם חיים חייזריים אינטליגנטיים? זה אנשים צורחים היכן שאיש לא יכול לשמוע אותם? – מתחלפת ב"אה הבנתי זה נראה חברותי בהתחלה ואז זה נהיה כועס".
השאלה "למה טריילרים הפכו לספוילרים" מציקה לי מזמן, וניצלתי את השבוע הדי מת קולנועית הזה כדי לחפש לה תשובה. ובכן, הנה היא: כי בני אדם הם כאלה פתיים שככל שמגלים להם יותר מהסיפור, ככה הם יותר רוצים לשמוע את הסיפור הזה.