"קרב אוויר" של רועי הורנשטיין ("המקלט") הוא סרט עם חוצפה. ליתר דיוק chutzpah, במבטא יהודי-אמריקאי עסיסי כזה. הורנשטיין, מצויד בתקציב מכובד במונחים של הקולנוע הישראלי ואפסי במונחים הוליוודיים - כ-5 מיליון שקלים - החליט שהוא עושה "טופ גאן" כחול-לבן, סרט אקשן עתיר קרבות אוויר על כל ערכי ההפקה המשתמעים. אם לא די בכך, אז עלילת הסרט מתרחשת על רקע ההכנות למתקפת המנע של צה"ל על שדות התעופה המצריים במלחמת ששת הימים - כך שמלבד סצנות פעולה נדרש גם שחזור תקופתי, מעמסה נוספת על התקציב ועל בכלל.

ייאמר מיד: ליומרות ההפקתיות והסגנוניות של "קרב אוויר" יש בסופו של דבר כיסוי מרשים למדי. הסרט נראה טוב, סצנות האקשן אולי לא מאוד מהוקצעות אבל בפירוש אפקטיביות, ובניגוד ליצירה היומרנית האחרת שראינו השנה על המלחמה ההיא - המחזמר "המנצחים" - גם השחזור התקופתי מוצלח. על הדברים האלה מגיעות כל המחמאות להורנשטיין ולמיכה שרפשטיין ז"ל, המפיק שהלך לעולמו לפני שהספיק לצפות ביצירה המוגמרת. עד כאן שבחים, ומכאן לתסכולים - מפני ש"קרב אוויר" נופל דווקא איפה שהתקציב לא מהווה שום מכשלה. איפה שהכל תלוי באדם ובמקלדת.

לאחר שמפקד הטייסת שלו נהרג בפעולה, איתן רום (דניאל ליטמן) מקווה לרשת אותו בתפקיד. אבל בעיצומן של ההכנות למתקפת המנע מנחיתים לו על הראש את סרן רן נשר (מאור שוויצר), ורום - כמו הטייסת כולה - מתקשה לקבל את מרותו של האאוטסיידר, שמלכתחילה סוחב איתו תדמית של סוליסט והרפתקן. בין השניים מתפתחת יריבות אישית ומקצועית שהולכת ומסלימה ככל שמתקרבת שעת השין, ושהיא הציר המרכזי של הסרט כולו. זה לא "סרט על ששת הימים"; זה סרט על שני הגברים. אלא שהוא לוקה בחסר, בהכי חסר שיכול להיות: דמויות.

"קרב אוויר" יוצא מנקודת הנחה שההסבר הנחוץ היחיד להבנת היחסים בין רום לנשר הוא הפוזיציה. אחד רוצה, השני קיבל, יאללה מלחמה. ובעוד שזה בהחלט מספיק כדי להבין את הקונפליקט, זה לא מספק שום תובנה לגבי הנפשות הפועלות. הבעיה בולטת במיוחד, צורמת אפילו, בהינתן שהשאלה למה בכלל רוצה רום לפקד על הטייסת היא אישיו מהותי באחת הסצנות המרכזיות. הוא לא ממש יודע מה לענות, וזה בסדר גמור, אבל נדמה שלא רק הדמות אינה יודעת את התשובה.

מה הקטע של שני הגברים האלה? מה מניע אותם? "אגו" זאת תשובה אחת, אבל היא חלקית ושטחית ומאוד לא מספקת. בכלל, אפיון הדמויות הוא כשל גורף בתסריט מאת הורנשטיין ויואב כ"ץ: מילא הגברים, אבל שתי הדמויות הנשיות המרכזיות הן בכלל תעלומות מוחלטות שלא נעשה שום ניסיון לפענח אותן. וכרגיל בדברים האלה, שחקנ.ית מתקשים לשכנע כשהמניעים של הדמות אינם ברורים - מה שקורה לליהי קורנובסקי כאלמנתו של מפקד הטייסת, ולגילי איצקוביץ כחיילת בטייסת/מושא העניין הרומנטי של רום. בעיה דומה מאפיינת את ההופעה של שוויצר, שדווקא הדמות שלו היא היחידה שאנחנו מקבלים איזה מפתח להבנתה, איזה רמז ל"מה גורם לה לתקתק". אלא שזה קורה מאוחר מדי בסרט, וזה ממילא מעט מדי. אתה לא מבסס את כל הדרמה האנושית שלך על תחרות בין שני אנשים, ואז מונע מהצופה להבין למה שניהם נמצאים במרוץ מלכתחילה. זה כשל ברמת מצנח שלא נפתח. 

העבודה על "קרב אוויר" נמשכה קרוב ל-15 שנה. לפני כעשור עשה הסרט כותרות כשקרן הקולנוע הישראלי החליטה לא לממן אותו, בין השאר בטענה שהוא לא מספיק אנטי-מלחמתי (אני מפשט קצת את טיעוני הלקטורים, אבל זה בגדול מה שנאמר). הורנשטיין טען לסתימת פיות, והעובדה שהאיש הוא תושב ההתנחלות ריחן שבסופו של דבר קיבל מימון משמעותי מקרן קולנוע שומרון צבעה את הפרויקט כולו בצבע פוליטי ספציפי. אלא שלסרט אין צבע כזה, וזה בסדר, כפי שהוא אכן חף מכל "אנטי-מלחמתיות", וזה בסדר גמור. אין פסול בסרט אקשן שמתרחש על רקע מלחמה ושלא נכנס בכלל להשלכות שלה. למען האמת, הגישה הקלילה הזו כל כך יוצאת דופן מול היסטוריית ה"יורים ובוכים" של הקולנוע הישראלי שיש בה משהו מרענן (את זה, אולי ראוי לציין, כותב אדם שדעותיו הפוליטית נמצאות שמאלה מהמרכז). ועדיין, כל זה לא נותן לרועי הורנשטיין פטור מפיתוח דמויות. מכתיבת דרמה.

בסיכומו של דבר וסרט, "קרב אוויר" ראוי לצפייה על מסך גדול. הוא נעשה בבירור בשביל הקהל, וברובו מצדיק את תשומת הלב שלנו. אבל - וזה אבל גדול - קשה לי להבין את הורנשטיין. מצד אחד הוא נכנס עם הוליווד לזירה ההפקתית/אקשנית, היכן שהמקסימום שהוא יכול להשיג זה הפסד בכבוד. והוא נותן פייט ואכן משיג את זה, בדגש על הכבוד - אבל דווקא בכתיבה, שם אין מניעה להביס את הקונבנציות ההוליוודיות, נראה שהוא אפילו לא מנסה. וחבל, כי בעוד ש"קרב אוויר" הוא בסך הכל בסדר גמור, היה חסר כל כך מעט כדי שהוא ירוויח את המחמאה האולטימטיבית ליצירה מסוגו: אחלה סרט.