בפרסי הראזי יש קטגוריה ששמה והגדרתה השתנו מספר פעמים – היא נקראה "הזוג הכי גרוע" ואחר כך "האנסמבל הכי גרוע" – לפני שהתבייתה על "Worst screen combo", "הקומבינציה הגרועה ביותר על המסך". זה מיתוג שמאפשר ללהק את הזוכים בצורה יצירתית, כפי שהוכח כשהסרט "להציל את חג המולד" זכה בפרס עבור הקומבינציה בין הכוכב קירק קמרון לאגו שלו. עכשיו, נכון שיש עוד כמה חודשים עד לסיומה של 2017, אבל אני אומר לכם באחריות - דיין דיהאן וקארה דלווין חייבים לקחת השנה את הקומבו-ראזי. זה המינימום הדרוש כדי לציין את התהליך הפלאי שמתרחש ביניהם: בנפרד הוא זוועה והיא מזעזעת, אבל ביחד הם שלם הגרוע מסך חלקיו. ההפך מסינרגיה. היגרניס.
בעיבוד לסדרת הקומיקס הצרפתית "ולריאן ולורליין" (כתב פייר כריסטין, אייר ז'אן-קלוד מזייר), ולריאן (זוועה) ולורליין (מזעזעת) הם זוג סוכנים שנעים בחלל ובזמן כדי להגן על העיר העתידנית-אוטופית אלפא, שבה ערב-רב של גזעים מכל קצות היקום משתפים פעולה כדי ליצור אידיליה כלכלית וטכנולוגית. במקרה שמניע את העלילה, שר ההגנה של אלפא (קלייב אוון) שולח אותם לגלות את מקורו של איום חדש ומסתורי על עצם קיומה של העיר. במקביל מריץ התסריט שתי עלילות-צד משמעותיות בנפחן: אחת, הרומן המתהווה בין הסוכן והסוכנת, זה עם בעיות המחויבות שלו וזאת עם המזג החם שלה. שתיים, סיפור החרבתה של פלנטה מרהיבה בשם מיול, שתושביה נראים כמו החבר'ה הכחולים מ"אווטאר" לאחר שהחווירו, ככל הנראה מפני שקראו את השורות שכתב להם לוק בסון.
אפרופו כתיבה ואפרופו קומבו-ראזי, "ולריאן" שווה עוד מועמדות בקטגוריה הזאת: הקומבינציה בין התסריט של בסון לעריכה של ז'וליאן ריי. נכון ששום דבר לא יכול היה להציל את הדיאלוגים בין ולריאן ולורליין, בוודאי לא כפי שהם מבוצעים בידי זוועה ומזעזעת, אבל בידיו של ריי – העורך הקבוע של בסון בשנים האחרונות – היה לא רק הכוח לקצץ חלק ניכר מהקלאסטרפאק (137 דקות!) אלא גם להשאיר על רצפת חדר העריכה סצנות ומהלכי עלילה שלמים שמגדירים מחדש מהו סרק. למען האמת, איש משחקני המשנה – ביניהם ריהאנה, איתן הוק, הרבי הנקוק ורוטגר האוור – לא תורם לסרט שום דבר מלבד עוד דקות.
לדוגמה אחת מני רבות מנשוא, בשלב מסוים מגיע צמד הסוכנים לשוק וירטואלי מרהיב שבו בסון מתעקש לחזור שוב ושוב אל חבורה לא קשורה של תיירים כמו-אמריקאים. הם אמורים להצחיק למיטב הבנתי, אבל איך הם שרדו את הפיינל קאט – זה מעבר למיטב הבנתי.
בפסקה האחרונה יצא לי להזכיר גם את האיגרא רמא וגם את הבירא עמיקתא של "ולריאן", בהתאמה הצד הוויזואלי (שהוא אכן מרהיב, אבל עם כוכבית שתפורט בהמשך) והקטעים שבהם הסרט עושה את הטעות הפטאלית של לנסות להצחיק. זה לגמרי הגיוני: בסון היה תמיד במאי אדיר עם טאץ' מולד לוויז'ואל, ועם תקציב של 200 מיליון יורו – הידעתם? זה הסרט העצמאי היקר ביותר שהופק אי פעם – אפשר היה לסמוך עליו שבחלק הזה הוא לא יפשל. ובדיוק באותה מידה, ההיסטוריה מוכיחה שאסור לאיש הזה לגעת בקומדיה עם מקל. הרי זה מה שהרס את "האלמנט החמישי" והפך את "הרפתקאותיה המופלאות של אדל" לאחד הסרטים הכי גרועים בהיסטוריה המודרנית. ואתם יודעים מה, עזבו היסטוריה ופילמוגרפיה: לוק בסון צרפתי. הוא פסול מלחמוד לצון ברמה הגנטית.
תראו, "ולריאן" הוא לא הדבר הכי גרוע בעולם. בטח לא גרוע כמו "אדל" שהוזכר לעיל; כשנוברים בין ההריסות אפשר אפילו למצוא בו מסר נבון שנראה כמו הכאה על חטא ההיסטוריה הקולוניאלית של צרפת. בכלל, הסרט הזה לא הסב לי סבל כמו שהוא הסב לי אכזבה, מפני שאני מת על אופרות חלל ומחכה כבר 20 שנה לפיצוי על מפח הנפש של "האלמנט".
מישהו שערך אותי בעבר תמיד מזכיר לי שאני המבקר היחיד בחלל ובזמן שכתב דברים טובים על "עלייתה של ג'ופיטר", וזה לגמרי נכון – הדמיון האינסופי של האחיות וושובסקי הספיק מבחינתי כדי לפצות על הכשלים של הכישלון ההוא, לרבות התפקיד של אדי רדמיין, שלהזכירכם היה המקבילה הקולנועית של שיוף ציפורן שלמה – של בוהן! - על לוח צפחה. אבל הנה מגיעה הכוכבית של "ולריאן": בסון אמנם בנה יקום ויזואלי עשיר עד להתפקע, אבל במקום להתענג עליו הוא מבזבז עוד ועוד דקות מסך על דיאלוגים עקרים ואינטריגות פוליטיות אינטר-גלקטיות כאילו שמדובר ברימייק של "אימת הפנטום".
הו כן, הלכתי לשם.
עכשיו כשאני חושב על זה, אתם מכירים בכלל את המושג "אופרת חלל"? הרי הוא כמעט נכחד מהלקסיקון התרבותי. ובכן, הצירוף הזה הומצא בשנת 1941, כשברדיו הושמעו "אופרות הסבון" המקוריות (שקיבלו את הכינוי שלהן בזכות או בגלל נותני חסות מענף הניקיון) ובקולנוע הוקרנו "אופרות סוסים" (שם שהושאל מהרדיו כדי להגדיר מערבונים מהזן הנחות). הסופר ווילסון טאקר החליט שאם ככה, אז הרפתקה בינכוכבית במשקל קל ונפח נרחב חייבת להיות "אופרת חלל", והייתה תקופה שזאת הייתה הגדרה כמעט רשמית למנעד שלם של יצירות ספרותיות וקולנועיות – מסדרת "המוסד" של אייזק אסימוב ועד לסדרת "מלחמת הכוכבים" של ג'ורג' לוקאס. "ולריאן ועיר אלף הכוכבים" היה הזדמנות נדירה להחזיר עטרה ליושנה, ובמקום זה הוא בדיוק אופרה: עלילה מטופשת, אורך בלתי נסבל ועם שני סולנים בפרונט שאתה לא יכול לחכות שיסתמו.
mako תרבות בפייסבוק