"מעבר להרים ולגבעות", סרטו החדש של ערן קולירין ("ביקור התזמורת, ההתחלפות"), הושלם כבר בשנה שעברה והספיק לעשות סיבוב מוצלח בפסטיבל קאן האחרון. דחיית הפצתו המסחרית ל-2017 היא מקרה קלאסי של כל עכבה לטובה, מפני שעכשיו הוא נופל פיקס על שני ציוני דרך: סיום משפטו של אלאור אזריה ושנת היובל לכיבוש.

מאז הכרעת הדין בעניינו של אזריה מדברים הרבה על האפשרות של חנינה; פחות מדברים על נסיבות מקלות. ו"מעבר להרים ולגבעות" - הגם שאין לו חצי דבר עם אזריה והוא רחוק מלהיות "סרט על הכיבוש" – הוא במובנים רבים יצירה על הנסיבות המקלות של כולנו, שמאלנים יפי נפש או הורגי ערבים מנוטרלים.

ב-1996 הוציא דורון רוזנבלום את הספר "תוגת הישראליות". אין תיאור קולע יותר מצמד המילים הזה למלנכוליה המאוד מסוימת של "מעבר להרים ולגבעות". זה סיפורה של משפחה – אב שהשתחרר מהצבא אחרי 27 שנות שירות, אשתו המורה, בתם השמאלנית-אקטיביסטית ובנם הסתלבטן – שכל חבריה יחטאו במהלך 90 הדקות של הסרט. חטא שבין אדם לחברו, שבין אדם למקום, שבין אדם לשכן הערבי שלו – יו ניים איט, הם יעשו את זה. וקולירין יכיל את זה. ויגרום גם לנו להכיל את זה. ולהבין את תוגת הישראליות 2017.

"מעבר להרים ולגבעות": טריילר (צילום: שי גולדמן,  יחסי ציבור )
צפו בטריילר לסרטו החדש של ערן קולירין | צילום: שי גולדמן, יחסי ציבור

50 גוונים של שנאה

הדמויות של קולירין חולמות את החלום האמריקאי, אבל חיות את המציאות הישראלית. הן מאזינות לשירי ארץ ישראל היפה, אבל מוקפות בארץ ישראל המכוערת. הן מספרות לעצמן שהן הכי תרבותיות והכי אירופאיות, אבל לאורך הסרט מגלות על עצמן שהן הכי יצריות והכי לבנטיניות. אלא שהתהליך הזה של קריעת המסכות – ושל חשיפת החמדנות, האלימות וכיו"ב כיעור שמתחתיהן - לא בא עם תג מחיר (משחק מילים קצת מכוון). האנשים האלה עושים את הישר בעיני ה' והחוק והחברה, ואז הם עושים את העקום, ואז החיים נמשכים. בדיוק כמו שהמדינה סביבם פשוט חיה עם העוולות שלה כלפי העני והאלמנה והגר והערבי. הייתם צריכים לשמוע את קולירין עצמו מדבר על ההקבלה בזאת בהקרנת טרום הבכורה שנערכה לפני מספר שבועות בתל אביב; זה היה מאלף. עצוב ומאלף.

שיהיה ברור, זה לא שהערבים יוצאים נקיים מהסרט הזה. אף אחד לא יוצא נקי, כי חלק מתוגת הישראליות על פי קולירין הוא ההשחתה ההדדית. לכן "מעבר להרים ולגבעות" יושב כל כך טוב על שלב הטיעונים לעונשו של אלאור אזריה: הרי הנסיבות המקלות בעניינו הן בראש ובראשונה הכיבוש והשנאה. 50 שנה של דמוניזציה הדדית, חשדנות דו-כיוונית, הסתה מכוונת היטב מלמעלה – גם הלמעלה הישראלי וגם הפלסטיני. "לו הייתי צעיר פלסטיני", אמר אהוד ברק ב-1998 והרים עליו חצי מדינה, "ייתכן שהייתי מצטרף לארגון טרור". ואני מוסיף: לו הייתי צעיר ימני, ייתכן שהייתי יורה במחבל מנוטרל.

הרבה דברים מדכדכים יש ב"מעבר להרים", ואולי המדכדך מכל הוא המשכו של הרהור קולנועי שהחל כבר ב"נישואין פיקטיביים", סרטו של חיים בוזגלו מ-1988. אם אתם יודעי ח"ן בקולנוע הישראלי, אתם בוודאי חווים עכשיו את מה שאני חוויתי לפני רגע, כשגיגלתי כדי לבדוק מתי בדיוק נוצר הסרט הזה - כן, בוזגלו סיפר את סיפורו של הגבר היהודי שמתחזה לפועל פלסטיני בסך הכל שנה אחרי פרוץ האינתיפאדה הראשונה. כבר אז היה לו את השכל להראות מה קורה ליהודי הנאור בבואו לשפוט את הערבי הנתון. זוכרים? סרט שלם מבלה אלדד (שלמה בראבא) עם הפועלים, לומד להכיר אותם, רואה את הדברים מהצד שלהם. אבל בשנייה שזה באמת עומד למבחן, כשאחד מעמיתיו הזמניים נוטש לרגע חפץ שנראה חשוד, אלדד צועק "פצצה".

קולירין מציג בסרטו מבחן נאורות דומה (זה אולי רבע ספוילר, אז אם טרם צפיתם ב"מעבר להרים" אולי מוטב שתדלגו לפסקה הבאה): יפעת (מילי עשת), הבת הצעירה של המשפחה, מנסה לאורך הסרט לטוות קשרים – חברתיים ובהמשך רומנטיים – בכפר הערבי הסמוך. בסופו של דבר מגיעים הדברים לכדי כך שגם היא צריכה להחליט איך לנהוג במקרה של חפץ-ספק-חשוד, והתוצאה שהיא מוציאה במבחן הזה מצערת אפילו יותר מהגרסה של בראבא/בוזגלו - ומי ידע שזה בכלל אפשרי. או שאולי בעצם זה ועוד איך אפשרי, כי בינתיים עברו עוד כמעט 30 שנות כיבוש - עברו עלינו, ועברו על השכן מהכפר הערבי.

הייתי בן 13 כשפרצה האינתיפאדה הראשונה ודיברתי בשיעור חברה על זכויות האדם של הפלסטינים. הייתי בן 30 פלוס כשהתחלתי להבין שאני שונא ערבים כמו כולם. שההבדל היחיד ביני ובין הדוברים הכי קיצוניים של הימין הוא שחונכתי לחשוב ששנאת הערבים היא לא בסדר, אז אני עושה הכל כדי לא לפעול מכוחה ולאורה ולחושכה. אבל זה הכל. 50 שנות כיבוש, 50 גוונים של שנאה.

עוד בנושא:

וילה בווילה בג'ונגל

יש אנשים שרואים בדף הפייסבוק של אלאור אזריה, עם הפוסטים הפרו-כהניסטיים והקריאות להיכנס בערבים, עילה להחמיר בעונשו. אני חושב שהדף הזה הוא חלק מהנסיבות המקלות. שהוא-הוא הנסיבות.

בסרט "מיסיסיפי בוערת" נושאת פרנסס מקדורמנד, בתפקיד אשתו של איש החוק שהוא גם חבר פעיל בקו-קלוקס-קלן, את המונולוג הזה: "שנאה היא לא משהו שנולדים איתו. היא משהו שלומדים. בבית הספר אמרו שהפרדה גזעית מצווה עליו בתנ"ך, בראשית ט' פסוק כ"ז. כשאומרים לך את זה מספיק פעמים בגיל שבע, אתה מאמין בזה. אתה מאמין בשנאה".

אלאור אזריה בן 20. הוא נולד עשר שנים לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה ותשע אחרי "נישואין פיקטיביים". גם הוא למד שנאה, גם עליו ציוו את ההפרדה. ובינתיים הפלסטינים הרוויחו ביושר כל גרם של אמונה בשנאה הזאת. רצחו אזרחים, רצחו ילדים. איבדו צלם אנוש. ואנחנו הפסקנו להאמין בשלום, לדבר על שלום, אפילו לקוות לשלום. זה לא בשיח. המילה עצמה נשמעת כל כך ניינטיז. למה בדיוק אנחנו מצפים מאדם שנולד לתוך המציאות הזאת ובתוכה גדל ואליה התחייל?

גם הישראליות הפסיקה מזמן לחפש תיקון כללי. לגמרי בסדר לנו לחיות בווילה בתוך וילה בתוך ג'ונגל. אלא שזה עדיין ג'ונגל, והחיים בתוכו נותנים בנו את אותותיהם. לכן נעשינו כל כך לאומניים וימניים, כל כך אתנוצנטריים ואגוצנטריים. תכלס, כולנו אלאור אזריה. לרובנו פשוט אין את המזל – או את המזל הנאחס, תלוי איך אתם מסתכלים על זה - לעמוד עם נשק מול מחבל מנוטרל.

הכיבוש הוא חטא שלמדנו להכיל. אחרי הכל, אנחנו לא באמת משלמים עליו. פה גינוי, שם חרם, שום דבר לאבד שינה בגללו. את מה שאנחנו כן מאבדים קשה מאוד לכמת: תקווה למשל. או בושה. "מעבר להרים ולגבעות" לא טווה את הקשרים האלה בגלוי – זה סוג של גסות שלא קיים אצל ערן קולירין – אבל מתחת לפני השטח הוא משרטט קווים מקבילים בין חברה שלמדה להכיל את העוולות של עצמה ואנשים פרטיים שמוצאים הצדקות לחטאים שלהם.

"משפחת אזריה כמעט התרסקה" (צילום: פלאש 90 / מרים אלסטר)
למד שנאה. אזריה ומשפחתו בבית המשפט הצבאי | צילום: פלאש 90 / מרים אלסטר

ב"היפר-נורמליזציה", הסרט הדוקומנטרי המרתק של אדם קרטיס, נטווה קשר מובהק בין הוויתור של החברה המערבית על כל ניסיון לתקן את העולם, לבין ההתמקדות של הפרטים בתוך החברה הזאת בתחליף האגוצנטרי של התיקון העצמי (לצורך העניין - בחדר הכושר). "מעבר להרים ולגבעות" מתאר תהליך דומה, אלא שבסרט העלילתי אין בכלל אופציה של תיקון. רק קלקול שמחלחל מהכלל אל הפרט, מהמדינה אל האזרח. זאת התמה של קולירין. זאת התמה שלנו.

ואלו הן הנסיבות המקלות שלנו. מקלות על האלימות הגואה שלנו, מקלות על השיח המקצין שלנו, מקלות על ההתאיידות של פתרון שתי המדינות ועל ההיעלמות של השמאל. כשאלאור אזריה נולד היינו פיפטי-פיפטי בקלפי ואנשים ניצחו בבחירות כי הם הבטיחו שלום וביטחון; היום אפילו ביטחון כבר לא מבטיחים, אבל לפחות מרגיעים אותנו שנמשיך לחיות על החרב. אנחנו לא דורשים יותר מזה, אז אנחנו לא מקבלים יותר מזה. הרי גם פוליטיקה זה ביקוש והיצע.

אלאור אזריה הוא ראי התקופה והמדינה. במקום להעניש אותו אנחנו צריכים לעשות מה שעושים עם ראי: להישיר מבט ולראות את עצמך.