אדם נופל או קופץ אל מותו מצוק. בלש משטרה שסובל מנדודי שינה מקבל לידיו את התיק, ובמסגרת החקירה מנהל אינטראקציה משונה עם האלמנה, שנראית כאילו מותו של בעלה לא ממש מזיז לה. השילוב בין האדישות שלה לראיות בשטח הופך אותה לחשודה, אבל משהו בה מקסים את הבלש ברמה כזאת שהוא מאבד את הראש. רוצחת מניפולטיבית או קורבן של נסיבות? דקות יגידו.
התקציר נטול הספוילרים הזה של "החלטה לעזוב" היה יכול להיות בקלות בסיס למותחן גנרי שנוצר כדי לרצות את האלגוריתם של נטפליקס, אבל זה בדיוק המקום שבו נחשפת גדולתו של פארק צ'אן-ווק, הבמאי שבדיוק לפני 20 שנה פרץ עם "שבעה צעדים", במקור "אולדבוי", הסרט ששם את הקולנוע של קוריאה הדרומית על המפה העולמית. פארק, ממש בנונשלנטיות, הופך את הסיפור הבנאלי הזה ליצירה מהפנטת ויזואלית ומבריקה קולנועית. מצד שני, כל הזיקוקים האלה לא משנים את העובדה שהכתיבה רחוקה מלהיות מקורית או לצורך העניין משכנעת. מצד שלישי, אולי פארק פשוט סובל מתסמונת סקורסזה?
העניין הוא שפארק צ'אן-ווק זה לא רק "שבעה צעדים" אלא גם "סימפטיה למר נקמה" שקדם לו ו"סימפטיה לגברת נקמה" שבא אחריו; "טרילוגיית הנקמה", שלא תוכננה ככזו אבל לגמרי יצאה כזו, הייתה הכוח המניע של גל סרטי הנקמה הקוריאניים הפסיכי (במובן החיובי ביותר של המילה) מהעשור הראשון של המילניום, גל שהביא איתו יצירות מופת כמו "I Saw the Devil", "A Bittersweet Life" ו"The Chaser". שלושת הסרטים ההם של פארק מיצבו אותו עצמו כמר נקמה, מר אלימות, כמו שסרטי הפשע של סקורסזה מיצבו אותו כמיסטר גנגסטר. ואני מתקשה להחליט אם הבעיה של פארק מאז הטרילוגיה - למרות "המשרתת" המוצלח למדי שלו מ-2016 - היא שסרטיו הפחות מדממים נידונו לאכזב בהשוואה לאלו שיותר, או שהם באמת פחות מוצלחים. בדיוק כמו שמעולם לא פענחתי בהקשר הזה את האכזבה המסוימת שתמיד נלווית מבחינתי לסרטיו הפחות אלימים של מאסטר סקורסזה.
דבר אחד בטוח: "החלטה לעזוב" נראה כמו סרט של מאסטר בתקופה חלשה. פארק הוא וירטואוז של קולנוע, אסתטיקן בחסד, עם טאץ' אדיר לעריכה ולקומפוזיציה. זה הופך את סרטו החדש לחוויית צפייה מוצלחת כמעט בהגדרה, אבל העוצמה האסתטית רק מדגישה את החולשה הסיפורית – שמתבטאת לא רק בבעיית אמינות, אלא גם בטון לא יציב, כאילו הסרט מתקשה להחליט אם הוא מותחן, מלודרמה או קומדיה רומנטית. זיגזג ז'אנרי הוא אופייני אומנם לקולנוע של קוריאה הדרומית – בונג ג'ון הו, הגאון שמאחורי "זיכרונות מרצח" ו"המארח" ו"אמא" ו"פרזיטים", ממש עשה מזה קריירה – אבל כאן התחושה היא לא של שינויים מכוונים במצב ברוח של היצירה, אלא סתם של אי-החלטה.
דרך המסננת הבינארית של לראות/ לא לראות, "החלטה לעזוב" לגמרי שווה צפייה, גם אם הוא לא שווה הרבה יותר מזה – דין דומה לזה שהייתי פוסק ל"סטוקר", הסרט דובר האנגלית של פארק מ-2013. השנה הוא יהיה בן 60, ואני רק מקווה שעוד נותרה בו קצת סימפטיה לנקמה.