טוב, זאת יצירת מופת. באנגלית הייתי מסתבך עם "מאסטרפיס", שמשמעותו המילולית היא יצירה של רב-אמן והבמאי דני וילנב עוד לא נמצא ממש במקום הזה, אז השבח לעברית שמאפשרת להסיט את הזרקור מהיוצר אל היצירה. כי "המפגש" הוא בפירוש מופת, ובשלושה מובנים שונים: עשייה קולנועית, סטורי טלינג (כלומר, לא רק הסיפור אלא גם האופן שבו הוא מסופר), והדבר החמקמק הזה שנקרא משמעות, או ליתר דיוק - מהות.

על פניו, "המפגש" הוא סיפור על מגע ראשון עם חייזרים. ד"ר לואיס בנקס (איימי אדמס) היא בלשנית שנחשבת לסמכות עולמית עליונה בתרגום, ובגלל עבודות קודמות שלה מחזיקה בסיווג בטחוני גבוה. כשנוחתות ברחבי כדור הארץ 12 ספינות דמויות קונכייה ומנסות לתקשר עם בני אומות שונות, ששוברות את ראשן הקולקטיבי בניסיון לפענח את השפה המשונה של המבקרים, בנקס היא הבחירה המתבקשת של הגנרל הממונה מטעם הצבא האמריקאי (פורסט וויטאקר). שגריר נבחר נוסף הוא איאן דונלי (ג'רמי רנר), מתמטיקאי שמציג אלטרנטיבה מדעית לאינטואיציות של בנקס.

אז עכשיו יש לנו 12 ספינות חייזריות שגובהן 450 מטר וכוונותיהן לא ברורות, כך שמשימת התרגום של בנקס היא מרוץ נגד השעון – כי בחוץ מתחילות מהומות, כי ממשלות מסוימות רואות בסיטואציה איום קיומי, וכי הטכנולוגיה של המבקרים גורמת לנאס"א להיראות כמו נוער שוחר מדע.

אבל הסרט הזה – במהות, במשמעות ובתום 116 הדקות גם בעלילה עצמה - הוא על משהו אחר לגמרי. אין שום דרך לדון במשהו הזה בלי ספוילרים ברמת פשעי מלחמה, אבל על גדולתו של "המפגש" אפשר לכתוב ללא חשש פרט עלילה חדש, כי מה שהתיז לי את המוח – מה שעושה לי זרמים של אופוריה שמסרבים לדעוך מאז שההקרנה הסתיימה לפני יותר מ-12 שעות – זה שהוא מה שמכונה באמריקאית Air-tight. העלילה שלו והעריכה שלו, הדמויות שלו והשפה הקולנועית שלו, הדימויים הוויזואליים שלו והתמה הפילוסופית שלו - הכל חלקים בתוך שלם סגור הרמטית בכל הרמות האפשריות. זוכרים את הרגע ב"אמדאוס" שבו סאליירי מתאר את המוזיקה של מוצרט במילים "הוצא תו אחד ופגמת בה, הוצא משפט מוזיקלי שלם וכל המבנה יתמוטט"? אז כזה.

רגע! האמור לעיל אינו השוואה בין "המפגש" לסימפוניה מאת מוצרט; זו השוואה בין ההתפעמות של מאזין ממוזיקה שמיימית להתפעמות שלי כצופה וכמבקר – בסדר הזה – מסרט שכל המרכיבים שלו יוצרים בדיוק שלם אחד. בלי עודפים, בלי שרירותיות. 360 מעלות של סיבתיות. 

אין תמונה
סוג של סימפוניה. מתוך "המפגש"

מ"מפגשים" ל"המפגש"

"המפגש" משחק במגרש של שניים מהסרטים המושלמים ביותר שאני מכיר: "מפגשים מהסוג השלישי" של סטיבן ספילברג ו"קונטקט" של רוברט זמקיס. באופיו הוא קרוב יותר לשני – אחרי הכל, גם "קונטקט" מספר על אישה שנבחרת לשמש שגרירה של המין האנושי מול גזע חייזרי - אבל "מפגשים" היה, הווה ויהיה אמת המידה של כל סרטי המגע הראשון. אחרי הכל, ספילברג פרם את הקשר הגורדי בין חייזרים ופחדים. האנשים הירוקים מהמאדים היו במשך עשורים ייצוג קולנועי (מודע לעצמו יותר או פחות) של שנאת זרים; מאז "מפגשים" הם יכולים להיות דימוי לאלף ואחד דברים אחרים, או לא להיות דימוי בכלל.

"המפגש" לוקח את זה צעד קדימה, וכאמור משתמש במגע בין אדם לחייזר כדי להגיד משהו אחר, לספר סיפור אחר לגמרי שהוא נטו אנושי. אלא שהגישה שלו אל המדע הבדיוני אינה "דפוק וזרוק", אלא להפך: אם להישאר עם מטאפורות מתחום האישות, הסרט הזה עושה אהבה רבתי עם הז'אנר.

דני וילנב ("האסירים", "סיקאריו", "האישה ששרה" ו"אויב") יודע שהוא ניצב על כתפי ענקים. "המפגש" לא רק מבוסס על יצירה ספרותית מהוללת – הנובלה "Story of Your Life" מאת טד צ'אנג, זוכת פרס נבולה לשנת 2000 – אלא גם רוכב במודע ובמוצהר על הגלים של אינספור יצירות מדע בדיוני קודמות. תמצאו כאן קשרים מובהקים ל"2001: אודיסיאה בחלל" ואפילו ציטוט אחד לאחד מסרט-ספר ההמשך הלא מספיק מוערך שלו, "2010"; המדען-ציניקן איאן הוא נגיעה בכובע לעבר המדען-ציניקן-איאן מ"פארק היורה" (ג'ף גולדבלום בגרסה הקולנועית); גם "בין כוכבים" הוא מקור השראה-מחווה, ונוכחות מסוימת של "גורל ידוע מראש" (ר' למטה) היא בבחינת צ'ופר ליודעי ח"ן. את הקשר ל"קונטקט" אי אפשר לפספס, ואם החוב ההיסטורי ל"מפגשים" אינו מובן מאליו, אז למען יראו וייראו לוקח וילנב בהשאלה מספילברג את מוטיב הציפור בכלוב שמשמשת כגלאי רמת חמצן. עוד מספילברג: אלמנטים רבים בפסקול של "המפגש" העלו באוזני רוחי את "מלחמת העולמות". וילנב מרים אפילו לעצמו, עם שוט כמעט זהה לאחד הרגעים הכי מלחיצים ב"אויב".

צר לי אם רשימת המכולת הזאת מעט מטרחנת, אבל להגנתי ייאמר שהיא גם מקוצרת וגם די הכרחית. כי כמו שאני רואה אותו, "המפגש" מתזכר את תולדות המד"ב לא רק כדי לדגדג לצופה המיודע איפה שנעים לו, אלא גם כי חוויות העבר שלנו הן חלק אינטגרלי מהסרט הזה, שעוסק ללא הרף בזמן ובתפיסת הזמן.

"המפגש" הוא מדע בדיוני פילוסופי ודרמה אנושית בכרטיס אחד, ומאחורי כל אבן שתהפכו בשתי הדרכים המקבילות האלה תמצאו תשובה טובה לשאלה "למה דווקא". לצורך העניין, אם תיקחו את "קונטקט" ותהפכו את הגיבורה שלו לגיבור, קיבלתם סרט זהה. הגיבורה של "המפגש" יכולה להיות רק גיבורה, והפלאשים שבהם אנחנו רואים אותה עם הבת שלה יכולים להיות רק פלאשים, ואפילו העיגולים שמהם מורכב הכתב של החייזרים יכולים להיות רק עיגולים. אחרת כל המבנה יתמוטט.

אבל עזבו, כל אלה הם נימוקי המבקר. וכאמור, מי שבאמת ניתז לו המוח זה התומר הצופה.

זה יגמר בבכי

אני נוח לבכות בסרטים (זה גנטי. אימא שלי, איי שיט יו נוט, בכתה בבקרוב של "ז'אן דה פלורט"). מהבחינה הזאת, העובדה ש"המפגש" הביא אותי לכדי דמעות אינה ראויה לציון מיוחד. אבל הוא גם עשה לי צמרמורת, סדרה שלמה של צמרמורות, וזה כבר לגמרי מפריד אותו מהעדר.

בניגוד למה שניתן לחשוב, סרטי מדע בדיוני טהורי גזע אינם נפוצים בהוליווד. יש המון אופרות חלל (האבטיפוס הוא "מלחמת הכוכבים"), אבל סרטים שבאמת מציעים תמהיל של מדע ובדיון הם נדירים מאוד, והנדירים מכולם הם אלה שמצליחים לרגש. אפילו אלה שמצליחים לגעת לא עושים את זה בהכרח באופן עקבי. תראו את "בין כוכבים", שהשיא הרגשי שלו – אותה התפרקות רבתי של מתיו מקונוהיי שהפכה למם נצחי – מגיע בערך באמצע הסרט, ומשם הוא רק הולך ודועך. "המפגש" מצידו לא רק נבנה לקראת קליימקס רגשי מושלם אלא מצליח להסעיר ולצמרר בשני הרבדים שלו – המד"בי-פילוסופי והאנושי-אישי.

גורם לך להרגיש וגורם לך לחשוב, מצחיק במינונים מדויקים ונכונים, משוחק בגובה להבות אידיאלי, לא פחות ממרהיב מבחינה ויזואלית, ובעיקר Air-tight. אני מנסה למצוא "אבל" ולא מצליח, ולכן זאת הפעם הראשונה בתולדות המדור (שבעה חודשים, איך הזמן רץ כשפלצנים) שבה אני מעניק לסרט את מלוא חמשת הכוכבים.

בשנה הבאה ייצא "בלייד ראנר 2049" - ממש כניסה לדביר, לקודש הפאקינג קודשים של המדע הבדיוני הקולנועי. נעשיתי זעיר-אופטימי בקשר לסרט ההמשך הזה כשנודע שווילנב יביים אותו (וחשוב מכך, שרידלי סקוט *לא* יביים אותו), אבל מאז ליל אמש ועד צאתו באוקטובר 2017 אני רשמית מבייץ.

 

זה כמו בסרט ההוא

"גורל ידוע מראש" הוא השם שניתן ל"Predestination" - מותחן מדע בדיוני תוצרת אוסטרליה, מודל 2014 - כששודר כאן בערוצי הסרטים. זאת לא תלונה על המפיצים בישראל, כי הוא כמעט שלא ראה מסך גדול אפילו בארץ מוצאו, אבל הגיע לו הרבה יותר מזה.

סרטם של האחים מיכאל ופיטר ספיריג("Daybreakers")  מבוסס על הסיפור הקצר "אתם המתים החיים" מאת רוברט היינליין. הגיבור הוא "סוכן זמן" (איתן הוק) שנשלח לסדרה של מסעות – כן נו, בזמן – במטרה למנוע מקרי רצח לפני שיתרחשו. וכמובן שהעסק רק הולך ומסתבך, כי כמו בכל סרט מסע-בזמן שמכבד את עצמו, נשאלת השאלה אם הדברים מוחלטים מראש או שהרשות נתונה לשנותם. הכוכבת האמיתית בהקשר הזה היא שרה סנוק, שלא כדאי לדעת יותר מדי על מהות התפקיד שלה, אבל היא לגמרי עושה את הסרט.

"המפגש" ו"גורל ידוע מראש" חולקים שאלה מעניינת, שאפשר לנסח בזהירות כ"האם ידיעה מראש של התוצאות תשנה את מעשיך". והתשובה האוסטרלית לא פחות מעניינת מזו ההוליוודית.