בדקות הראשונות של "אינדיאנה ג'ונס וחוגת הגורל" אנחנו צופים בגרסה מוצערת של הריסון פורד; משהו כמו 50 שנה מגולחות מה-80 שיש לו במציאות. זאת לא גירסה רעה במיוחד של אנטי-אייג'ינג דיגיטלי, אבל קורה בה משהו שראינו בעבר (בין השאר) ב"האירי" של מרטין סקורסזה: משהו בהבעות של השחקן המוצער דוהה, מתאבן, כאילו חוקי האירוניה הקולנועית מכתיבים שהתהליך הקוסמטי הזה ייראה בסוף כמו בוטוקס.
זה לא נראה נורא מדי וזה באמת לא נורא מדי, לא בפתיחה ולא בהמשך - כשמופיעה גרסת ביניים של ג'ונס, משהו כמו גיל 60. אלא שמדובר בהריסון פורד, שחקן שמעולם לא קיבל מספיק קרדיט על המימיקה שלו. בבתי ספר למשחק מלמדים ש-Acting is Reacting, "משחק הוא תגובה", ופורד תמיד היה גדול ה-Re-Actors – בין השאר מפני שהקריירה שלו זימנה לו עשרות מקרים שבהם התגובה המצולמת שלו אינה למשהו שנאמר, אלא למשהו שנחווה. פורד פשוט יודע להיראות מפוחד, לחוץ, משועשע, סקרן, זועם, כאוב, כל זה בשינוי קל של הבעת הפנים. זה בדיוק מה שנוטלת ממנו ההצערה ב"חוגת הגורל", וזאת בעיניי מטאפורה מושלמת לסרט כולו: לא, הוא לא אסון. אבל הוא הדבר האחרון שהייתי רוצה לראות בהופעה האחרונה של פורד בתפקיד אינדיאנה ג'ונס.
הרבה ממה שקורה לאורך 154 הדקות הוא בבחינת ספוילר, אז רק זה: הפתיחה מחזירה את ג'ונס למלחמת העולם השנייה ולאויבים המשומשים מדי שלו, הנאצים. שם אנחנו למדים על קיומה של חוגת הגורל, מכשיר שהמציא ארכימדס ושהאגדה מספרת שיש לו יכולת לעשות מניפולציות על הזמן עצמו.
בעוד שג'ונס משיג מחצית מחוגת הגורל עוד בשנות ה-40, מרכז העלילה הוא בסוף שנות ה-60, רגע לאחר הנחיתה על הירח. ג'ונס, שבדיוק עומד לפרוש מתפקידו כפרופסור וכבר מזמן לא יוצא להרפתקאות, נקרא-נגרר לעוד אחת אחרונה בעקבות הלנה (פיבי וולר-ברידג', יוצרת וכוכבת "פליבאג"), בתו של קולגה לשעבר שהיה שותפו של ג'ונס בגילוי המחצית הראשונה של חוגת הגורל. מולם ניצב נאצי בשם יוגן וולר (מאדס מיקלסן), שמנסה לשים יד על המכשיר של אריכמדס מאז שלקנצלר קראו פיהרר.
די שמחתי כשסטיבן ספילברג הודיע שהוא לא מתכוון לביים את האינדיאנה ג'ונס החמישי. תמיד חשבתי שהבעיות של הפרק הרביעי והמושמץ בצדק, "גולגולת הבדולח", היו בגזרתו של ספילברג לא פחות מאשר במחלקה של ג'ורג' לוקאס, יוצר אינדיאנה ג'ונס ומי שתמיד היה אמון על הצד העלילתי; כשג'יימס מנגולד ("לוגאן") תפס את המושכות, חשבתי שזה רעיון טוב. דם חדש בפרנצ'ייז שלבו של הבמאי שלו כבר לא נתון לו, מה רע. אלא שמנגולד לא מצליח לייצר לכל אורכו המופרך של "חוגת הגורל" אפילו רגע אינדיאנה ג'ונסי זכיר אחד. לא סצנה אחת, לא שוט אחד שעומדים בסטנדרט של כדור הסלע המתגלגל מ"שודדי התיבה האבודה", של המרדף במכרה מ"המקדש הארור", של הגשר הבלתי-נראה-עד-שתקפוץ מ"מסע הצלב האחרון". אין אפילו רגע זכיר במובן המגוחך של המילה, כמו ההימלטות מהפיצוץ האטומי בתוך המקרר מ"גולגולת הבדולח".
הבימוי חסר ההשראה הוא חטא כבד, אבל חטא גדול יותר של "חוגת הגורל" הוא הכתיבה. החוגה היא רעיון מטופש אפילו בהשוואה לחייזרים מ"גולגולת הבדולח", וולר הוא נבל משעמם להחריד וגנרי להחפיר, והנורא מכל הוא ההישענות של התסריט על ההתפתחות בדמותה של הלנה, שמתמודדת כאן בדיוק עם מה שג'ונס התמודד איתו ב"מסע הצלב": רדיפה אחר האובססיה שהטריפה את אביה.
הלנה היא בעיניי דמות בלתי נסבלת, עם ובלי קשר לסצנה המביכה שבה היא מונה את התכונות החיוביות של עצמה על תקן שלט חוצות "העצמה נשית לפניך". אבל גם אם היא הייתה מעוררת אצלי הזדהות ולא עצבים, למי דה פאק אכפת מנבכי הנפש של הנוכלת הזאת (שכל כך ברור שאינה באמת נוכלת בלבה, קאם און, כמה סתומים אתם חושבים שאנחנו).
ב"מסע הצלב האחרון", הסרט הכי אפקטיבי רגשית בפרנצ'ייז, ראינו את ג'ונס ואת אביו הנרי (שון קונרי) מתקרבים זה לזה לאחר שנים של נתק. זה היה מקסים, וזה היה חלק אורגני מדמותו וממורשתו של אינדיאנה ג'ונס – זוכרים את סצנת הפתיחה הנהדרת בכיכוב ריבר פניקס כג'ונס הצעיר, סצנה שהבהירה עד כמה המרד בסמכות של האב הוא חלק מדמותו וממה שמפעיל אותה?
ב"גולגולת הבדולח" היו לנו חייזרים מטופשים, וב"חוגת הגורל" יש לנו חצי סרט על הכתפיים של דמות מכוכב אחר, לא מפלנטת ג'ונס, שבנוסף לכל נראית כאילו הבימוי של מנגולד נתן לה הוראת קבע, "תיראי מתריסה". ואתם יודעים מה, האמת היא שגם זה לא הדבר הכי מבאס: מה שהכי מבאס זה ש"אינדיאנה ג'ונס וחוגת הגורל" הוא לא סרט כיפי. בכלל לא. הוא משעמם ונמרח ומתנהל בדופק אפס. נכון שבסיום (אל תדאגו, אף מילה) יש משהו מפעיל רגשית, אבל זה לא מתקן רטרואקטיבית את כל מה שקודם לו.
בסך הכל אפשר לראות את "חוגת הגורל". הוא בטח יותר טוב מהפינאלה האחרונה בהפקת דיסני לנכס של לוקאספילם, "מלחמת הכוכבים - פרק 9: עלייתו של סקייווקר". אבל רבאק, הגיע לנו יותר. להריסון פורד הגיע יותר. התמזל מזלי לראות את "שודדי התיבה האבודה" עם צאתו ב-1982, ילד בן 8 שניתז מוחו, ואחר כך לצפות בזמן אמת בשאר פרקי הסדרה. אחרי מפח הנפש של הרביעי חשבתי שלכל הפחות נזכה לחוויה מתקנת, אבל בחיי שחזרתי הביתה מדוכא. מרוקן. עם מחשבות על סדרת סרטים שהתחילה עם יצירת מופת, נסוגה לסרט בינוני פלוס, זינקה לקליימקס רגשי מושלם – ומאז נגררת בעפר כמו אינדיאנה ג'ונס מתחת למשאית ב"שודדי התיבה". היכן, היכן נעוריי.