לפני כל דבר אחר, "במערב אין כל חדש" ("All Quiet on the Western Front") הוא החוויה המתקנת המושלמת לסרט המשמעותי האחרון שעסק במלחמת העולם הראשונה, "1917" המנופח של סם מנדס. העיבוד החדש למסך של הרומן מאת אריך מריה רמרק - קדמו לו הסרט ההוליוודי מ-1930 וסרט הטלוויזיה מ-1979 - הוא כל מה ש"1917" לא היה: סוחף, מרגש, מעורר מחשבה, קשה מנשוא לפרקים ומכמיר לב באחרים.

הגיבור - ובמקור המספר - הוא פאול בוימר (פליקס קאמרר), בן 19 שמתנדב בהתלהבות אדירה לצבא הגרמני בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה ומוקפץ מיד עם שני חברים טובים אל החזית המערבית, אותה תופת של חפירות שהייתה טבח סטטי לחלוטין. שעתיים וחצי נמשך "במערב אין כל חדש", שהוקרן כאן בבתי קולנוע נבחרים וזמין החל ממחר (ו') בנטפליקס, ואחד האספקטים המרשימים ביותר שלו הוא תחושה של התפתחות נון-סטופ למרות שהעלילה לא באמת מתקדמת במובן הסטנדרטי של המילה ולמרות שהמערכה לגמרי תקועה. הבמאי אדוארד ברגר מסתמך על עבודת מצלמה אדירה של ג'יימס פרינד (השניים כבר שיתפו פעולה בטלוויזיה, ב"פטריק מלרוז" וב"כבודו") כדי להעביר את הצופה דרך מדורי הגיהינום של המלחמה המטורפת ההיא, ואלה משמשים רקע למופעים של אנושיות - ושל ההפך הגמור ממנה.

במיטבו, בשיאו, "במערב אין כל חדש" הופך את המלחמה ליותר מדי עבור בוימר בדיוק כשזה נעשה יותר מדי בשביל הצופה, אבל לאו דווקא במובן הגרפי; ברגר לא מנסה לאתגר קיבות אלא לבבות, ובזה הוא מצליח לכל אורך הדרך. באותו הקשר, הדמות של "קאט" וההופעה של אלברכט שוך - שחקן שלא הכרתי קודם - הם העורק הרגשי הראשי של הסרט. על פניו מדובר בעוד חבר לנשק של הגיבור, אבל הכתיבה והמשחק הופכים אותו במובנים רבים לגיבור האמיתי של היצירה. 

"במערב אין כל חדש" (צילום: Reiner Bajo, באדיבות Netflix, יחסי ציבור)
קולנוע עצום שמכה בעוצמה. "במערב אין כל חדש" | צילום: Reiner Bajo, באדיבות Netflix, יחסי ציבור

אוקיי, אז איך אתם עם לצפות בהפקה גרמנית שגיבוריה הם חיילים גרמנים - אמנם לא במלחמה *ההיא*, אבל בזו שהשפלת ההפסד בה יצרה את התשתית למלחמת העולם השנייה על כל המשתמע מכך? כי אני בסדר גמור, תודה, אבל פה ושם כבר יוצא לי לקרוא על הדיסוננס שאנשים חווים עם "במערב אין כל חדש", בעיקר מפני שהוא מעורר הזדהות עם מי שהיה הצד התוקפן (ובואו, גם בלי קשר: מדובר בגרמנים במדים. עכשיו לך תזדהה). יש אפילו מי שרואה בסרט הזה חלק מסיום עידן "הפוליטיקה של האשמה" בגרמניה, מין הצהרת "מפסיקים להתנצל". אלא ש"במערב" לא מסנגר בשום אופן על גרמניה ההיא, והוא אנטי-מלחמתי במובן הכי טהור של הביטוי. ברגר אולי עושה אסתטיזציה של המלחמה בפריימים הפתוחים שלו, אבל אלוהים שישמור ממה שקורה כאן בקלוז-אפים. כך או כך, אני לא חושב שיש כאן איזו ניאו-לאומנות גרמנית. רק קולנוע עצום שמכה בעוצמה אדירה באמא של הבטן. 

דירוגים זה תמיד כיף בביקורות קולנוע, ויצא לי לחשוב לא מעט על המיקום של "במערב" בהיסטוריה של הז'אנר. אז ככה: הוא לא שייך אמנם ל-NBA של סרטי המלחמה - הליגה שבה זורחים "אפוקליפסה עכשיו" ו"צייד הצבאים", "מטאל ג'אקט" ו"צא וראה", "האשליה הגדולה" ו"שבילי התהילה" - אבל הוא לגמרי בליגת העל, כתף אל כתף עם יצירות כמו "להציל את טוראי ראיין" ו"גשר על הנהר קוואי" ההוליוודיים, "ראן" היפני או "לבנון" הישראלי. יותר מכל הוא מתייצב כיצירה משלימה - גם אם שונה מהותית בכל מובן אפשרי - ל"גליפולי" האוסטרלי, שעוסק גם הוא במלחמת העולם הראשונה וגורם גם הוא לאותה תחושה מצטברת של אי יכולת להכיל.

מזמן לא עלה בנטפליקס סרט חזק כמו "במערב אין כל חדש" - המועמד הרשמי של גרמניה לאוסקר, עם סיכויי זכייה לא מבוטלים - ואובייסלי זה לבדו מצדיק את הצפייה בו. אבל זה גם סרט שמצליח להזכיר למה מלחמה צריכה תמיד להיות האופציה האחרונה, ואידיאלית לא אופציה; לא תזכורת מיותרת במדינה שפעם בשנה מפעילה סירנות.