"צ'רי" הוא מקרה קלאסי של תפסת מרובה. כל כך מרובה שהסרט הזה הוא מש-אפ ביזארי של "מטאל ג'אקט", "טריינספוטינג", "רקוויאם לחלום", "ג'ארהד", "שאיפות" ו"לוגאן לאקי", באורך 141 דקות ובחלוקה לפרקים - או ליתר דיוק חוצצים שקופים כאלה, ראו ותיווכחו - שרק מדגישים את תחושת ההפרזה. ועדיין, מעשה שטן, די נהניתי מהסרט החדש של האחים ג'ו ואנתוני רוסו, עיבוד של הרומן מאת ניקו ווקר. נהניתי ממנו כמו בפרק ההוא ב"חברים" שבו ג'ואי נהנה מהקינוח שרייצ'ל הכינה, ובערך מאותן סיבות: רפרפרת? טוב. ריבה? טוב. בשר? טוב. מה יש לא לאהוב?
טום הולנד הוא צ'רי, שאנחנו מכירים כשודד בנקים לא מאוד יוצלח לפני שהוא מספר לנו איך הוא נהיה כזה, והסרט נותן קפיצה לאחור אל ההיכרות שלו עם אמילי (סיארה בראבו), נערה שהוא מתאהב בה עד מעל הראש ביום הראשון של הלימודים במכללה. אבל אז אמילי מודיעה שהיא עוזבת - לא רק את צ'רי אלא את ארה"ב, כי כל מה שמעניין אותה זה ללמוד בקנדה - וגיבורנו בצר לו מחליט להסתלק גם הוא ומתגייס לצבא האמריקאי בדיוק בעיצומה של ההסתבכות בעיראק (כלומר בהנהלת ג'ורג' בוש הבן, לא זו הקדמונית בהנהלת האב). מהנקודה הזו בתחילת העשור הקודם אנחנו עדים לתולדות הזוגיות עד ממש ימינו אנו, דרך גלגולים שעדיף מן הסתם לא לפרט את טיבם, אבל כפי שמעידה רשימת הסרטים שבפתיח, מדובר בוואחד מגוון של גלגולים.
אני לא יודע איך היו הרפרפת, הריבה והבשר של רייצ'ל, אבל איכות המרכיבים של האחים רוסו אינה אחידה. כמי שביימו את "חייל החורף" ו"מלחמת האזרחים" בסדרת "קפטן אמריקה" והתקדמו משם לשני פרקי הסיום המונומנטליים של סאגת "הנוקמים", היה ברור שקטעי האקשן לא יהיו הבעיה של הסרט הזה. אבל רגעי המלודרמה שלו חלשים מאוד, הדמות של אמילי אינה ברורה ברמת המניעים או השריטה - חלק מזה באשמת הכתיבה, חלק באשמת הופעה מאוד לא מרשימה של בראבו - ואני לא חושב שהבנתי את, או האמנתי ל, אפילו דמות משנה אחת מהרבות ש"צ'רי" מעמיד. אבל הסרט כן מצליח להצחיק במספר נקודות אסטרטגיות ולסחוף בדרכו האובר-דה-טופית, והוא בעיקר נראה כאילו כל הנוגעים בדבר באו להוציא מהסיסטם את כל מה שבג'וב הקודם לא נתנו להם לעשות.
האחים רוסו בילו את רוב העשור האחרון במגרש המשחקים הנפלא של מארוול, אבל החבר'ה האלה הגיעו במקור מהטלוויזיה הפרועה של "משפחה בהפרעה" ו"קומיוניטי"; הם בוודאי נאלצו לרסן את עצמם בארבעת סרטי הנוקמים שעשו עבור דיסני, ואותו הדבר נכון בריבית לגבי טום הולנד, שבעצם בילה את רוב הקריירה שלו בחליפה של ספיידרמן, לרבות שלוש הופעות תחת האחים. תוסיפו לזה את עברה של סיארה בראבו ב"ניקולודיאון", ותקבלו קבוצה של אנשים שנראית כאילו המוטיבציה העיקרית שלה לעבוד ביחד הייתה ההזדמנות להגיד מלא פעמים "פאק".
זה לא רק החופש לקלל. מכירים את שיר הנושא המפורסם מהמהדורה הטלוויזיונית של "ספיידרמן" - "ספיידרמן, ספיידרמן, עושה כל מה שעכביש יכול"? אז בפרפראזה, התחושה היא שטום הולנד הכניס בחוזה שיאשרו לו לעשות את כל מה שספיידרמן לא יכול. הנה הוא עושה סמים, הנה הוא שודד בנק באיומי אקדח והנה הוא מ***ן נסיכת ניקולודיאון, ולא סתם אלא בת*ת. זה לא בדיוק נאצל, אבל משהו בטנטרום הזה מוציא מהולנד הופעה אינטנסיבית מאוד ומוצלחת למדי שמשתלבת להפליא בגודש הכללי.
עם כמה וכמה סצנות שוד מצוינות, אקשן טוב וכניסות חסרות בושה לטריטוריות של יוצרי-על כמו סטנלי קובריק ומרטין סקורסזה - שסרטיו אינם מרופררים ישירות, אבל בכל פעם שהולנד מקריין או מדבר למצלמה אפשר ממש להרגיש את ההשפעה של "החבר'ה הטובים" - "צ'רי" הוא בסך הכל יצירה די מהנה. לא אמינה בשיט, חד משמעית ארוכה מדי ואני לגמרי מבין למה רוס אומר שיש לזה טעם של כפות רגליים, אבל עדיין.
"צ'רי" זמין עכשיו ב-Apple TV