מסיפורים טובים לא באים סרטים רעים, והבסיס הסיפורי הטוב של "עקרה" מציל אותו שוב ושוב מהמלכודות שהוא נופל לתוכן - בכתיבה, בבימוי, במשחק. זה שלם שגדול מסך חסרונותיו, ובהינתן שמדובר בסרט העלילתי הראשון של הבדרך-כלל-דוקומנטריסט הרב מרדכי ורדי, יש לו טעם לוואי של עוד.

פייגי (מילי עשת) ונפתלי (יואב רוטמן), זוג נשוי מחסידי ברסלב, גרים בבית של ההורים מצד החתן "עד שייוולד ילד". אבל כבר ארבע שנים לא נולד, והסיטואציה מתחילה להלחיץ את כל הנוגעים בדבר. בראש השנה טס נפתלי לבקש הריון בקבר הרבי באומן, ואילו אביו (נבו קמחי) מזמין הביתה אדם שמציג את עצמו כרבי אליהו, מומחה בכל מה שקשור לשופרות, לרבות מה שהוא מגדיר "תיקון עקרות". הכל משתנה אחרי הלילה של רבי אליהו בבית המשפחה, אבל כדי לדבר על איך ולמה יש צורך בספוילר דרגה 2, אז נניח לזה כרגע.

שלושה מוקדי כוח יש ל"עקרה": הגרעין הסיפורי הטוב, ההופעה הכובשת של מילי עשת, ובראש הרשימה - כתיבת דמות אמו של נפתלי והאופן המושלם, פשוט מושלם, שבו אילנית בן יעקב ("היורשת", "כפולים", "כבודו") מגלמת את האישה החכמה הזאת. כדי לאזן את היקום יש לסרט גם שלושה מוקדי חולשה: חוסר היכולת של רוטמן לשכנע בתפקיד של ילד מפונק שמקבל כאפת התאפסות על עצמו, סצנת כאילו-שיא שהיא תכלס החלשה ביותר בסרט בכל רמות העשייה, ותחושה כללית שהתסריט מנסה לצאת בסדר עם כולם - החל בגיבורה שלו, עבור בבעלה וכלה בממסד הדתי שנדרש להתערב בנעשה בין השניים. אגב, בסיפור האמיתי שעליו מבוסס "עקרה", מקרה מהונגריה של המאה ה-19, הרבנים אכן יצאו בסדר. אלא שהתלונה שלי היא ממילא לא נגד היחס המקל כלפיהם; היא נגד המדיניות התסריטאית שמציעה גאולה ל(כמעט) כל אחד. יש בזה נאיביות שובת לב, אבל זה גורע מחוויית הצפייה ונראה קצת כמו שיקול זר, החלטת כתיבה שאולי פוזלת יותר לעולמו האמיתי של הבמאי-תסריטאי הרב מרדכי ורדי מאשר הולכת עם מה שהסיפור הזה צריך.

שווה לראות את "עקרה". השאלה לאן הולכת הדרמה הזאת מסקרנת מספיק כדי לצלוח את הסצנות הפחות מוצלחות, השחקניות ודמויותיהן מהוות פיצוי הולם על החולשה היחסית בכתיבת הדמויות הגבריות (ובכתיבה בכלל, אבל נניח לרגע גם לזה). עד כאן פסק הדין, אבל הייתי בהקרנה של "עקרה" בנוכחות הבמאי, והוא אמר דברים שהפתיעו אותי ודורשים התייחסות לאותו אירוע מכונן שנגיעה בו היא ספוילר - ושהוא ממילא פיל בחדר, אז הגיע הזמן לדבר עליו. הישארו או נטשו על אחריותכם. 

מתוך "עקרה" (צילום: אורי אקרמן, יחסי ציבור)
עד שיוולד ילד. יואב רוטמן ב"עקרה" | צילום: אורי אקרמן, יחסי ציבור

ורדי הפתיע אותי כשדיבר בלהט על אותה סצנת שיא כושלת - עריכה צולבת בין פייגי שהולכת לבדה ביער וזועקת שוב ושוב "למה?" לבין תפילת יום כיפור בבית הכנסת שבה נדמה שהעיר כולה מבקשת מחילה. אני חושב שזאת סצנה לא טובה מפני שהיא צועקת את מה שצריך רק להשתמע; זה מאפיין את הכתיבה של הסרט כולו, שנוטה ללכת אל הטקסט במקום אל הסאבטקסט, אבל זו נכות אופיינית גם לכותבי דרמה מנוסים יותר מוורדי. מה שהפתיע אותי היה האמירה של ורדי על הבמה שהסצנה הזאת באה מתוך התחושה הפנימית שלו שכולנו - הוא הבהיר שכוונתו לא רק למגזר שלו, אלא לחברה כולה - חייבים התנצלות לקורבנות תקיפה מינית.

זה מן הסתם נכון, ועדיין נדמה לי שוורדי היכה כאן על החטא הלא נכון. אחרי הכל, הוא עשה סרט על אישה שהתקווה שלה ושל סביבתה שתגשים את ייעודה ותביא ילד נגמרת בכך שהיא נאנסת בידי שרלטן עם שופר. מכאן והלאה אנחנו עדים להתמודדות של המשפחה בפרט והחברה הדתית בכלל עם הסיטואציה, שמייצרת (ואכן ייצרה במציאות) דילמה הלכתית, אבל גם הסרט וגם היוצר לא עוצרים לרגע לחשוב על כך שהתשתית לאונס הזה היא התפיסה שעקרות היא נכות, שאישה מוגדרת על פי פוריותה. זאת תפיסה כל כך גורפת - אין דמות אחת או אפילו משפט אחד שמציגים לה איזושהי אופוזיציה - ולכן גם כל כך בעייתית שהיא גורמת לשאר הסלחנויות של "עקרה" להיראות לא רק חלושות אלא גם תלושות, ולאותה סצנת "למה" להיראות כמו פספוס כפול: לא רק קולנועי, אלא גם ערכי. 

אני שופט את "עקרה" כחילוני, זה ברור. ומרדכי ורדי - בין השאר חבר בארגון רבני צהר ומי שהיה ראש מגמת התסריטאות בבית הספר לקולנוע "מעלה" - הוא הכל מלבד נציג של האלמנטים החשוכים בחברה הדתית, להפך. אבל כשגבר עושה סרט בשם "עקרה" ושאלת השיפוט העצמי והחברתי שלה בהקשר הזה לא עולה כלל בדעתו ובדעתו של הסרט, אם אפשר לומר כך - אז לטעמי יש כאן מקרה ברור של קללה שהתפלקה למי שבא לברך.