163 דקות נמשך "בלייד ראנר 2049". קשה לי להעריך במדויק כמה מהן מוקדשות לקידום העלילה וכמה לקידום האווירה, אבל בתחושה זה בערך פיפטי-פיפטי: 80 דקות של טריפ אודיו-ויזואלי, שזורות לסירוגין ב-80 דקות של תעלומה בלשית-פילוסופית. בפיפטי הראשון, "2049" הוא הרחבה מפוארת של העולם הבלייד ראנרי. הבמאי דני וילנב, הצלם רוג'ר דיקינס, המעצב דניס גסנר וכל מי שקשור למחלקת הסאונד – מהאפקטים הקוליים ועד לפסקול מאת האנס זימר ובנג'מין וולפיש, מבחינתי גם עד הבום-מן – הרבה אנשים מוכשרים הפכו את "2049" לחוויית צפייה והאזנה שאולי נעדרת ממנה הראשוניות של המקור, אבל לא הוואו-פקטור שלו. אלא שבפיפטי השני, זה של הסיפור, "בלייד ראנר 2049" פשוט משעמם.

ההזמנות להקרנה של "2049" הגיעו עם בקשה אישית של וילנב מהעיתונאים להימנע באופן מוחלט מחשיפת פרטי עלילה. אני מתכוון לכבד את הבקשה הזאת כמיטב יכולתי, אלא שבסרט הזה יש כל כך הרבה פרטי עלילה שזה דורש וואחד יכולת. אז בקווים הכי כלליים שאפשר לשרטט אותם: ראיין גוסלינג הוא קיי, בלייד ראנר ורפליקנט בעצמו, כלומר שוטר ואנדרואיד שתפקידו ללכוד ולצוד את בני מינו. מרדף אחרי אחד מהם מוביל את קיי לתיק שמתקרר כבר 30 שנה, ושפרטיו עשויים לשנות לגמרי את מה שהעולם יודע על רפליקנטים - ואת מה שקיי יודע על עצמו.

אם פרויקטים כמו "2049" נופלים במקרים רבים אל בין הכיסאות של הסיקוול והרימייק (או הפריקוול והרימייק), הרי שלווילנב יש תשובה אלגנטית לשאלה "איך נתעלה על הדיסטופיה המשפיעה ביותר בתולדות הקולנוע": מה שיש לנו כאן זאת פוסט-דיסטופיה, מבט על האנושות לאחר שזו הוציאה חצי רגל מהקבר האפל של "בלייד ראנר" ועכשיו היא חיה בסביבה אפרורית במקום שחור משחור, מכילה את הרפליקנטים וצורות תודעה לא-אורגניות אחרות, אבל מצד שני גם מגלה כלפיהם מידה בריאה של גזענות. זה עתיד אמין וזה צעד קדימה, לרבות מבחינה ויזואלית, בדיוק איפה שהסרטים האלה נוטים להיות מור אוף דה סיים. 

אז בכל הנוגע לעיצוב של סביבה ארכיטקטונית וסוציולוגית, הכתיבה של המפטון פנצ'ר ומייקל גרין לא נופלת באיכותה מהצד האודיו-ויזואלי של "2049". לא שכתיבה היא בראש ובראשונה הסיפור, והוא פשוט לא עובד. 163 דקות זה מספיק בשביל לקלוט את זה בזמן אמת ולהתחיל לפענח למה, ולדעתי זה מסתכם במשפט "יש לי ארבעה 'עורות' ברחובות'". זוכרים? דקארד, הבלייד ראנר המקורי, לא מקבל מהבוס שלו חידה פילוסופית. הוא מקבל משימת שיטור מסריחה שמחזירה אותו מפרישה ומסבכת אותו עם ארבעה רובוטים שרוצים להרוג אותו. הפילוסופיה, העיסוק בשאלת ה"מיהו אנושי", קיומם של זכרונות מושתלים והתובנה שזיכרון מזויף פירושו אישיות מזויפת – כל אלה הם רבדים נוספים בתוך סרט בלשי. מחשבות מורכבות, אבל עלילה פשוטה. תהרוג לי ארבעה חבר'ה.

מתוך בלייד ראנר 2049 (צילום: יחסי ציבור,  יחסי ציבור )
לא בטוחים שבשביל זה הסכים לחזור מהפנסיה. פורד/דקארד | צילום: יחסי ציבור, יחסי ציבור

החטא הקדמון בכתיבה של "2049" הוא היעדרו של רובד פשוט, תכלסי, שיכול להחזיק אותך לאורך כמעט שלוש שעות מסך לא בגלל הפילוסופיה אלא בגלל האקשן-מתח-אלימות. ואני אגיד פה מילים קשות, אבל "2049" מזכיר לי בהיבט הזה את ההמשכים של "המטריקס". לא שהוא גרוע כמותם, חלילה, אלא שווילנב נפל בדיוק איפה שהוושובסקים נפלו עם היצירה של עצמם: הרי סרטים כמו "המטריקס" ו"בלייד ראנר" אינם חוויות בלתי נשכחות בגלל הרובד הפילוסופי וזהו, אלא בזכות החוויה הדואלית של לשבת על קצה המושב מרוב אדרנלין תוך כדי שהראש שלך מתפוצץ מרוב מחשבות.

ב"2049" אין אדרנלין, כי שאלות ה"מי אני מה אני" הן חלק ממה שמטריד את קיי מהרגע הראשון, והתוצאה היא כובד. כובד כבד ומיותר מהסוג שגמר את הסיקוולים של "המטריקס" ולאחרונה גם את שני הפריקוולים החדשים של "הנוסע השמיני". ואם כבר מדברים, אז רידלי סקוט הוא אמנם רק המפיק כאן, אבל "2049" הולך מהבחינה הזאת בדרכו של "פרומתיאוס" (הייתי אומר "הנוסע השמיני: קובננט", אבל נראה לי שרפרנס ל"מטריקס רבולושנס" זה מספיק נמוך בסולם ההעלבות).

מתוך בלייד ראנר 2049 (צילום: יחסי ציבור,  יחסי ציבור )
מה כבר ביקשנו, אדרנלין? מחשבות פילוסופיות טובות? לטו | צילום: יחסי ציבור, יחסי ציבור

 

"בלייד ראנר 2049" הוא סרט כבד בכל המובנים של המילה, והוא נותר כזה גם כשאנחנו פוגשים מחדש את האריסון פורד בתפקיד דקארד. במקום שפורד יקליל את העניינים כמו שעשה ב"הכוח מתעורר", דקארד מגיע אל "2049" עם שק מלא "מי אני מה אני" משלו, והכניסה המאוחרת שלו לסרט לא מביאה הקלה בעומס המשמעויות אלא להיפך. התחלנו עם שוטר אחד שזה היה קצת שקוף מדי שהמשימה שלו היא לא יותר מחידה פילוסופית, והופה – פתאום זה אותו דבר רק פעמיים.

"בלייד ראנר 2049" הוא גם הסרט הבינוני הראשון בקריירה של דני וילנב. לפני שנה, ב"המפגש", וילנב דווקא הצליח לאזן להפליא בין עלילה אישית-אנושית ושאלות מד"ביות-פילוסופית ברומו של יקום; אפשר רק לקוות שחוסר האיזון בסרטו החדש הוא אכן בהשפעת המפיק נפוח-האגו שלו ולא איזה שלב חדש בקריירה של הקנדי, כי הפרויקט הבא של וילנב הוא רימייק (או ליתר דיוק רי-אדפטציה) של "חולית". ושם כבר לא יעמוד לזכותו הטיעון של "טוב נו, נראה אתכם ממשיכים את אחד הסרטים הגדולים בתולדות הקולנוע בזמן שהנודניק שיצר אותו מציץ לכם מעבר לכתף". 

מתוך בלייד ראנר 2049 (צילום: יחסי ציבור,  יחסי ציבור )
מקווים בשביל וילנב שזה הסרט הבינוני האחרון שלו. רוסלינג | צילום: יחסי ציבור, יחסי ציבור

mako תרבות בפייסבוק