"אהבה בימים קרים" נקרא במקור "מלחמה קרה", אבל התרגום העברי - צ'יזי ככל שיהיה - עושה במובן מסוים חסד עם היצירה המהודקת הזאת (87 דקות כולל כותרות סיום). זה סרטו הראשון של הבמאי הפולני פאבל פאבליקובסקי מאז "אידה" המופתי שלו, וכמוהו הוא מתחיל זמן קצר לאחר תום מלחמת העולם השנייה ועוסק בהשלכות שלה. אבל בעוד ש"אידה" היה במובנים רבים סרט-על-היסטוריה, "את אהבה בימים קרים" מסכמת הגיבורה שלו, זוּלה, ממש בסצנה הראשונה בהשתתפותה. היא שרה באודישן שיר מתוך סרט, וכששואלים אותה על מה הסרט, זולה משיבה במשיכת כתף, "מה יכול להיות? על אהבה".
כן, זה סרט על אהבה. "עזה כמוות" כמאמר המשורר; "אם זאת אהבה אז למה היא לא טובה" כמאמר משורר אחר. כשאנחנו מכירים את זולה (יוהאנה קוליג הנהדרת), היא עדיין נערה שמנסה להתקבל ללהקה שעניינה החייאת מוזיקת העם הפולנית, הפולק של פולסקה אם תרצו. מי שבוחן אותה הוא המנצח ויקטור (תומאש קוט), שמהרגע הראשון ברור שבוחן לא רק את כישוריה המוזיקליים.
באחד ממהלכי פענוח הדמות האכזריים והחדים שראיתי מימיי, כמו שוויקטור זומם על זולה, ככה אנחנו שומעים שהיא מכירה הרבה יותר מדי מקרוב את הדברים שעשויים לקרות בין גברים מבוגרים לנשים צעירות: יש שמועה שהיא הרגה את אביה, ובתשובה לשאלה ישירה היא עונה ש"הוא התבלבל ביני לבין אמא שלי, הסברתי לו מה ההבדל עם סכין".
האהבה הלא טובה היא התמה האמיתית של הסרט הזה. אהבה לשפה ולמדינה הפולנית, שבתחילת הדרך נראית ונשמעת טהורה וכנה, ומהר מאוד מתהפכת על עצמה ונעשית כלי שרת בידי השלטון הקומוניסטי; אהבה מעוותת של אב לבתו, כאמור לעיל; האהבה למוזיקה, עילת המפגש הראשוני של ויקטור וזולה, שבהמשך הדרך הופכת לסוג של עסקה עם השטן (אני בכוונה לא נכנס לפרטים כמובן); ובראש ובראשונה האהבה בין גבר מבוגר ואובססיבי לאישה צעירה עם היסטוריה קשה ופתולוגיה לא בריאה.
לפני כחודש הוקם שדה תעופה שלם של תגובות על "רומא", סרט יומרני מאוד ומשעמם ברובו שמצולם בשחור-לבן גחמני. "אהבה בימים קרים" הוא תמונת מראה מושלמת, סרט רזה כחזה עוף שמכסה יותר מעשור של אהבות לא טובות - ואכזבות, וחלומות שבורים, ועל הדרך פיסה משמעותית מההיסטוריה של אירופה - בלי שניית מסך מיותרת.
מילה בלתי נמנעת על צילום: שיתוף הפעולה בין פאבליקובסקי לצלם לוקאש זאל הוליד את יצירת המופת הוויזואלית של "אידה", סרט שהשחור-לבן שלו העיף לי את המוח ב-39 מקרים שונים לפחות. האלכימיה של החיבור בין השניים האלה יוצרת גם הפעם קסם בשחור-לבן, עם טוויסט אפל מאוד בהשוואה למראה השמיימי של "אידה"; זה עוד אספקט אחד שבו "אהבה בימים קרים" עושה לרומא "רומא" את הכי "משווה ומעלה" שאפשר בלי דילר וחפיסת קלפים . אני מניח שיש משהו מרתיע בסרט פולני פסימי בשחור-לבן, אבל אני מפציר בכם להתגבר על זה. "אהבה בימים קרים" הוא חוויית צפייה ייחודית שבמקרה שלי נעשתה עוד יותר ייחודית למחרת, כשהתעוררתי עם אלף מחשבות על נשים וגברים ודברים נהדרים שלא יכולים לקרות.