אין רוכב ב"סוס מנצח". במרוצים הראשונים שנראים בסרט חשבתי שהבמאי, יורוס לין, מתעלם ממי שהיו הרוכבים הראשונים על "Dream Alliance", סוס המרוץ שבמרכז העלילה, כי באותו שלב מדובר בהתחלה הצנועה שלו. אבל לא, המדיניות הזו מלווה את הסרט עד סופו. אנחנו אפילו לא ממש יודעים כמה רוכבים היו, מפני שלין לא רק שאינו מאפשר להם לדבר בשום שלב; הוא אפילו נמנע במכוון מלהראות את פניהם, ממש חותך את הפריימים כך שהם יישארו מחוסרי ראש. עם הדקות זה נעשה כל כך בולט שהעניין כמעט הציק לי, עד שהבנתי מה נסגר: מערכת היחסים שהסרט הזה מתעניין בה (כלומר, ביושבו כסרט ספורט. כדרמה מעניינים את "סוס מנצח" גם דברים אחרים) היא זו שבין הסוס לבעליו, וזה הכל. ובהינתן שזה אכן לב הסיפור האמיתי של הסוס האמיתי שנקרא "Dream Alliance", זאת החלטת בימוי מהמנומקות – גם אם מהמשונות – שראיתי בשנים האחרונות.
אז כן, בעלות היא כל הסיפור פה. רכיבה על סוסים, בוודאי באיים הבריטיים, היא משחק לעשירים; זה עניין של עלויות, של מסורת, של הכל. אבל את ג'אן ווקס (טוני קולט) זה לא מעניין. בשלב שבו חיי הצווארון הכחול שלה בעיירה שכוחת אל בוויילס נעשים רק אפורים יותר, כשבעלה בריאן (אוון טיל) נראה כמי שוויתר קומפלט על ריגושים כלשהם, היא פוגשת שכן חדש בשם הווארד שבעבר היה מעורב ברכיבה ספורטיבית (דמיאן לואיס) ומפה לשם מחליטה שהיא עומדת להרביע ולגדל סוס מרוץ. כדי לממן את המיזם היא מחליטה להקים סוג של קואופרטיב – מכאן ה-"Alliance", שותפות, בשמו של הסוס – עם כמה משכניה, שמכירים אפילו פחות ממנה את חוג הסילון המדובר. אבל יאללה, עושים. בשביל הקטע.
כסרט על סוס מרוץ שנפתח בכתובית "מבוסס על סיפור אמיתי" ושכותרתו מכילה את המילה "חלום" (שלא לדבר על "מנצח", כמה מלקות מקבלים היום על ספוילר *בתרגום*?), אפשר להניח שהציפייה של הצופים היא לסיפור מרומם נפש. לין במובן הזה עושה בחוכמה, ולא מסתיר את העובדה שיש לנו כאן עסק עם פיל-גוד-מובי גם בשלב שמוקדש לאותה אפרוריות שממנה מתחיל הכל. וכשהחלום המוזר שרקמו כמה וולשים משועממים מתחיל להפוך למציאות, "סוס מנצח" נעשה סרט ממש סוחף – והפעם לא רק ביושבו כסרט ספורט, מפני שהגחמה של ווקס ושות' היא הרי לא עניין של תחרותיות אלא של תקווה, של תחושה שיש בחייך משהו לשאוף אליו מלבד הישרדות.
לא כל הדמויות בקואופרטיב מקבלות הזדמנות לזרוח ולא כולן מעניינות במידה שווה, אבל "סוס מנצח" עושה חסד עם שתי הדמויות הגבריות הבולטות, הבעל המרופט ואיש הסוסים לשעבר. סרטים שבמרכזם נשים, בוודאי בשנים האחרונות, נוטים במקרים רבים להציג את ההצלחה של הגיבורה כדבר שקרה למרות נוכחותם של גברים או על אפם ועל חמתם; זאת שבלונה מתישה, ובמקרה הזה גם לא מדויקת, אז יורוס לין פשוט מציג את שני הגברים האלה כמי שמהווים לעתים בעיה ולעתים חלק מהפתרון. זה עוזר להאמין להם ולסיפור, וזה גם מאפשר לדמות של הווארד – שבמבט ראשון נראה בעיקר כדושבג שנדד אל העיירה – להתפתח עם עלילת משנה מוצלחת משלה.
טוני קולט מצוינת, כי היא תמיד מצוינת, ואוון טיל משלים אותה נהדר. הפסקול (בנג'מין וודגייטס) סוחף גם אם אינו זכיר במיוחד, והצילום (אריק ווילסון, סרטי "פדינגטון") מוציא את המקסימום מהדרמות במסלולים למרות מדיניות הקפד-ראשו בעניין הרוכבים. כחוויית צפייה, "סוס מנצח" מקיים בדיוק את מה שהוא מבטיח ונותן לצופים את כל מה שצריך כדי לצאת הביתה יותר שמחים ממה שהם היו בקופות. ועדיין, בסרט הזה יש גם פרדוקס מובנה שאי אפשר להתעלם ממנו.
"סוס מנצח" הוא סרט כמעט סוציאליסטי – הוא מתרחש בעיירת כורים לשעבר שתושביה נדפקו על ידי בעלי ההון, ושכל הסיפור הזה עם הסוס מאפשר להם לדפוק קצת בחזרה – וכמובן ישנו עניין הקואופרטיב, שמהדהד לא רק עקרונות סוציאליסטיים אלא גם את רוח הכלכלה השיתופית של ימינו. הוסיפו את הגיבורה וקיבלתם את הסרט המושלם לעת הזאת, מלבד עניין פעוט אחד: מרוצי הסוסים. הספורט הארכאי הזה שאי אפשר להגן עליו, לא מנקודת מבט של זכויות בעלי חיים ולא מההיבט של הנזקים שההימורים על המרוצים – כמו כל תעשיית הימורים אחרת – גורמים לעוסקים בהם.
תראו, אני לא טבעוני ולא טהרן. אני יודע גם שיש דברים גרועים יותר מאנשים שמבזבזים את המשכורות שלהם על מרוצי סוסים. אבל זה פשוט מוזר שפיל-גוד-מובי כל כך מובהק, נכון כל כך לזמנו בכל המובנים האחרים, יתרחש בתוך סצנה עבשה כל כך. מוזר, אני מניח, כמו לחתוך בקפדנות ראשים של רוכבים.