לא קראתי את "Mothering Sunday", המקור הספרותי של הסרט באותו שם, אבל הסרט עשה לי חשק לשים עליו יד (אגב, השם מתייחס למועד בריטי מסורתי של שיבה לכנסיה שבה האדם הוטבל, ושמאוחר יותר הפך גם לסוג של "יום אם", אבל לתחושתי התרגום העברי "יום האם" הוא פקשוש של הפואנטה, אפילו אם לא מביאים בחשבון את הסרט מ-2016 שכבר נקרא ככה). החשק לקרוא בא לא מפני שהעיבוד הקולנועי עד כדי כך מוצלח - סרטה של אווה הוסון בהחלט ראוי לצפייה, אבל לא יותר מזה - אלא כי אני מת לגלות אם הרגעים שבהם הסרט מתעכב באקסטרים-קלוזאפים חודרניים על פרטי פרטים הוא ניסיון לשחזר באמצעות צילום ועריכה תיאורים ספרותיים, או בחירת בימוי עצמאית שאין לה קשר למלאכת האדפטציה. כך או כך, הגחמה הזו של הוסון די מסכמת את הפלוס ואת המינוס של הסרט: לטוב ולרע, מדובר בדרך מסובכת לספר סיפור פשוט.
"יום האם" הוא עד כדי כך פשוט שהביטוי המיושן "רומן למשרתות" יושב עליו לא רע, הגם עם טוויסט ומידה של עומק: ג'יין (אודסה יאנג, "אומה של רוצחים") היא משרתת שכבר שנים מנהלת רומן עם גבר מהמעמד הגבוה בשם פול (ג'וש אוקונור, "הכתר"). ב-Mothering Sunday, שבו האצולה הבריטית נוהגת לתת למשרתים יום חופשי, ג'יין הולכת לבקר את פול בביתו. ברקע נפגשים מעסיקיה של ג'יין, בני הזוג ניבן, עם הוריו של פול; הפגישה המתוכננת נערכת בצל החתונה הקרבה של פול עם ארוסתו, שבעבר הייתה מאורסת לאחד מבניהם של הניבנים. בין שתי המשפחות, פול הוא הבן היחיד ששרד את מלחמת העולם הראשונה, כך שהאירוע המתקרב הוא כמו חתונה של בן עבור שתי המשפחות. ובלי להיכנס לספוילרים, העובדה שבאותו אחה"צ מבלה פול במרתון סקס עם ג'יין היא הבעיה הכי קטנה בדרך לחתונה.
אז רומן אסור בין משרתת לאציל שהופך לאירוע מכונן הן בחייה של הגיבורה והן בחייהן של שתי משפחות, זה קו העלילה העיקרי של "יום האם". אלא שיש כאן גם ציר זמן מאוחר יותר שבו ג'יין היא סופרת שחולקת את חייה עם פילוסוף, ובדיעבד אנחנו מבינים ששאלה אחת שלו - איך היא נעשתה סופרת - היא בעצם השאלה שמעניינת גם את הוסון. זה קצת "נער החידות ממומביי" ברמת המבנה, אבל זאת לא בהכרח בעיה; מה שבעייתי הוא שהוסון מצפה שיהיה לנו אכפת מהזוגיות המאוחרת של ג'יין אחרי שהיינו לגמרי מושקעים רגשית ברומן עם פול. זה נדון לכישלון, והופך את המערכה האחרונה של הסרט לעקרה רגשית - למרות הופעה יפה ומפתיעה של גלנדה ג'קסון בת ה-86 בתפקיד ג'יין המבוגרת.
אני לא יודע איך הסופר גרהאם סוויפט בנה את "Mothering Sunday", אבל הסרט מאוד חזק בדה-קונסטרוקציות. את הניג'וס החוזר על עצמו עם רצפי האקסטרים-קלוזאפים כבר הזכרתי, אבל בדיקת הנקבוביות הזאת שעושה המצלמה של ג'יימי רמזי לעתים הרבה יותר מדי קרובות היא לתחושתי רק סימפטום של אותה נטייה לסיבוך-יתר שגרמה להוסון למקם את האהבה המאוחרת של ג'יין ברבע האחרון של הסרט, במקום לעשות את הדבר המתבקש ולהציג אותה כסיפור מסגרת סביב המנה העיקרית. ב"יום האם" יש גרעין דרמטי חזק ותמה מובהקת של אובדן, ונדמה לי שהוסון טיפלה בו אנליטי מדי, שכלתני מדי, אפילו קולנועי מדי. לא צירוף שהעליתי בדעתי שאכתוב אי פעם, אבל במקום שהצילום והעריכה האקספרסיביים ירימו את הסרט, הם חלק ממכלול שמונע ממנו לרגש - אבל רק רוב הזמן.
את הניבנים מגלמים קולין פירת' ואוליביה קולמן, וסמוך על קולמן שבסצנה אחת - שולית למדי בפני עצמה - היא גם תגנוב את הסרט וגם תביא צונאמי רגשי לתוך דיון באובדן. אודסה יאנג מצדה היא המרוויחה העיקרית ממדיניות הדה-קונסטרוקציה, כי הסרט מציג אותה באלף ואחד הלכי רוח ושלבי חיים, וזה מוציא ממנה הופעה לא רק מוצלחת אלא גם סופר-מגוונת. בהפוך על הפוך, גם אוקונור יוצא מורווח: חוץ מזה שמגיע לו צל"ש על ניווט הדמות של פול מהאזור הדושבאגי למישהו שאתה בעדו, ההיעלמות שלו מהסרט באמצעו - ומצד שני האפקט המתמשך של דמותו על חייה ג'יין - תורמת לזכירות הכללית של ההופעה המשובחת הזאת.
אז משחק מצוין, סיפור טוב בבסיסו, נכות רגשית מסוימת ואוליביה קולמן אחת. לא בדיוק שוס, אבל אלוהים יודע שיש דרכים גרועות יותר לבלות ערב.