רבע השעה הראשונה של "בלאק אדם" כל כך גרועה, שהסרט הלא-בלתי-נסבל שמגיע אחריה הוא הפתעה משמחת באופן בלתי נמנע. אבל שווה להתעכב על הפתיחה, מפני שהיא סימפטומטית לסרט כולו: קריינות בלתי נגמרת של ילד (שבשלב זה לא ברור מה תפקידו בכוח) מתארת את כל הרקע הסיפורי הכאילו-נחוץ, על עולם עתיק ששועבד לחיפוש אחר מתכת יקרה וכתר שנוצר מאותה מתכת וגיבור שקם כדי להתמודד עם המלך האוחז בכתר, ועד שזה נגמר אתה רוצה ללכת הביתה. לפחות זה מה שאני רציתי, גם כי כל העסק נראה כמו שעטנז של "שר הטבעות" ו"הפנתר השחור" וגם כי מי צריך את כל הגודש הזה – וגודש הוא-הוא המחלה של "בלאק אדם", סרט שהגרעין המוצלח שלו מתמסמס בתוך בליל גנרי של דמויות ועלילות.
הממלכה שסיפורה מוצג בפתיח שאינו נגמר היא קהאנדק, והסיפור מתרחש ברובו אלפי שנים לאחר העסק עם הגיבור והכתר, שבינתיים אבד. הממלכה, כך מתברר, עדיין משועבדת – עכשיו לשכירי חרב מהמערב שמחפשים את הכתר. מולם ניצבת הלארה קרופט של העסק הזה, ארכיאולוגית והיסטוריונית בשם אדריאנה (שרה שאי) שכמובן מחפשת את הכתר בעצמה – ועל הדרך מוצאת את הגיבור הקדום, טת' אדם (דוויין ג'ונסון), ששוב נקרא להגן על קהאנדק. רק שלא בא לו, כי לשיטתו הוא בכלל לא גיבור. וכאן בהחלט טמון איזה זרע מעניין, כי האנטי-גיבוריות שלו מטופלת באופן שונה מאוד מזה של (למשל) באטמן, אבל זה נכון רק עד שהחלק של האנטי לא ממש עומד במבחן התסריט. וממילא זה לא מספיק כדי להציל את הסרט מלקרוס לתוך עצמו.
לכל הדמויות וקווי העלילה דלעיל יש להוסיף גלריה שלמה של גיבורים שמתייצבת מול טת' אדם עם שובו לזירה (למה מולו ולא איתו? זה גם קצת ספוילר וגם בכלל לא מעניין, אז עזבו). מדובר ב"חבורת הצדק של אמריקה", שכוללת את המכשף ד"ר פייט (פירס ברוסנן), את הוקמן המעופף (אלדיס הודג') את ציקלון (קווינטסה סווינדל) ששולטת ברוח ואת "אטום סמאשר" (נואה סנטינאו), שכהגדרתו "גדל" (לממדים מפלצתיים כמובן). עכשיו, עזבו את זה שמדובר בגרסאות מעפנות לגיבורים שכבר ראינו – אהמ, דוקטור סטריינג' וליטרלי כל האקסמן - ותשאלו איך הבמאי ז'אומה קולייט-סרה ("היתומה", "קרוז בג'ונגל") מצליח ללהטט בין סיפור האוריג'ין של טת' אדם, פיתולי ההיסטוריה של קהאנדק והיכרות ראשונית עם ארבעה גיבורי על. התשובה היא שקולייט-סרה לא מצליח בכלל, ולתחושתי גם לא נורא מנסה.
אם "בלאק אדם" היה סובל רק מגודש עלילתי ומעודף דמויות, דיינו. אבל הסרט הזה גם מפוצץ בסצנות אקשן - בינוניות ברובן, בעיקר בכל הנוגע לשימוש באפקטים מיוחדים – שתדירות הופעתן והעומס החושי שהן מייצרות הופך 124 דקות מסך לחוויית צפייה רבעונית. זה פשוט לא נגמר.
תראו מה זה, מרוב עצים לא הזכרתי את בנה של אדריאנה. בודהי סאבונגוי מגלם את הילד שמפתח עם טת' אדם מערכת יחסים כמעט זהה לזו שמתפתחת בין המחסל לנער ב"שליחות קטלנית 2": ילד שמחפש דמות אב מוצא גבר עצום להתנחם בו בעוד אימו הקשוחה מביטה מהצד. זה לבדו מחזיק סרט – ועוד את "שליחות קטלנית 2"! – אבל כאן זו הערת אגב, עוד רכיב בבליל.
בלאק אדם הוא חלק מהיקום של "שהאזאם!" – סרט פגז בפני עצמו, אגב – והסרט מלא ברפרנסים לעניין הזה ומציע אפילו מנוד ראש לעבר "פיסמייקר", סדרת הטלוויזיה הלא פחות מגאונית של DC. בהקשר הזה חשוב לומר: הרשימה הזו לא נכתבת בידי הייטר של DC, אלא בידי לאבר של נרטיב מהודק ואימפקט רגשי, שני דברים ש"בלאק אדם" חף מהם לחלוטין, ומסיבה משותפת: הסרט הזה רוצה להיות כל כך הרבה דברים שהוא לא מצליח להיות אף אחד מהם. כמה בדיחות טובות וכמה הפתעות מצילות אותו ממוות מוחלט, אבל לא בהפרש ענק. המלצתי? אולי, בהזדמנות, בבית. שום סיבה לחטוף את כאב הראש הזה על מסך גדול.