אם יש נקודת אמצע בין "הזאב מוול סטריט" ו"מכונת הכסף", אז "תוצרת אמריקה" נמצא בדיוק בנקודה הזאת. כמו "הזאב" הוא מספר את סיפורו האמיתי של אדם נטול מצפן מוסרי, ועל הדרך אומר משהו על המוסר של אמריקה כולה; כמו "מכונת הכסף" הוא חושף מערכת עוצמתית מאוד ורקובה לחלוטין, כשבמקרה הזה ממלאים יחסי החוץ של ארה"ב את התפקיד שמילאה הכלכלה האמריקנית בסרטו של אדם מקיי. כמו שני הנ"לים הוא מצחיק מאוד ואנרגטי מאוד, אלא שבניגוד לראשון הוא לא ארוך באופן שערורייתי ובניגוד לשני הוא נותן קרדיט לאינטליגנציה של הצופים (מוגבל, אבל קרדיט. בטח יותר מקטעי ה"איש מפורסם מסביר משהו מסובך" של "מכונת הכסף", שאמנם היו חמודים לאללה אבל הסאבטקסט שלהם זעק "אנחנו יודעים שאתם סתומים"). בשתי מילים? אחלה סרט. בעוד אחת? אבל.
טום קרוז הוא בארי סיל, טייס יליד לואיזיאנה שאנחנו מכירים כשהדיי-ג'וב שלו הוא טיסות סדירות משמימות ב-TWA ואין לו סיבה אמיתית לסרב כשה-CIA מציע לו לצאת למשימות צילום מוטסות במרכז אמריקה. זה ריגול, אבל בסיכון נמוך יחסית, ולמרות שהכסף ככה-ככה מגלה סיל מהר מאוד איך להשלים הכנסה בדרך חזור: אנחנו בשנות ה-70, קרטל מדיין מחפש דרך לייצא סמים מקולומביה לארה"ב, והטייס שלנו חברמן. אז אנחנו עוד לא ברבע סרט, והגיבור שלנו כבר משרת במקביל את השאיפות המגוחכות של האמריקנים ("בואו נקים ממשלי בובות ברפובליקות הבננות, מה כבר יכול להשתבש") ואת האינטרסים של מה שגדל להיות ארגון הפשע הגדול ביותר בעולם.
פיתולי הביוגרפיה של סיל יוצרים סיפור יוצא דופן, מטורלל ועם זאת לא ניתן לערעור, מהדברים האלה שהם בדיוק מספיק מטורפים כדי להיות אמיתיים. הוא היה הפורסט גאמפ, האיש שידו בכל ויד כל בו, בחתיכה מאוד ספציפית בהיסטוריה האמריקנית - החל במשבר הנפט עם ג'ימי קרטר בבית הלבן, עבור באופוריית הקדנציה הראשונה של רייגן וכלה ביקיצה הכאובה של הקדנציה השניה. כל אבסורד אפשרי של התקופה התבטא איכשהו בפועלו של סיל, והבמאי דאג לימן משתמש בשום שכל בכל רגעי ה"ואז זה קרה" הפלאיים של הביופיק הזה. זה ג'וי רייד, השני של הקיץ הקולנועי הזה אחרי "לוגאן לאקי", ועוד עם כל הכיף הנלווה לדירוג R.
מילים טובות מגיעות לתסריטאי גרי ספינלי, שעשה כמה וכמה החלטות נבונות - החל בשימוש מדוד מאוד במעללי קרטל מדיין וספציפית בדמותו של פבלו אסקובר, כי כמה אפשר, וכלה ביצירת דמויות משנה עם אופי וקטע והצדקה קיומית משלהן. בראש הרשימה הייתי מדרג את לוסי, אשתו של סיל, שרואה כמו רנטגן דרך הבולשיט שבעלה מצליח למכור לכל שאר העולם (שרה רייט בהופעה מעולה); הדמות של אחיה, באבא (קיילב לנדרי ג'ונס, "תברח"), נראית אמנם בתחילה כמו קריקטורה אבל גדלה לאחד הפרזיטים היותר מוצלחים בזיכרון הקולנועי. אפילו המפעיל של סיל ב-CIA, שייפר (דומנל גליסון) מצליח להיות הרבה יותר מעניין מהפונקציה שלו.
אז מה היה לנו שם? מצחיק, אנרגטי, אמין, מפתיע, כתוב היטב ומשוחק היטב - לרבות בידי קרוז, שהמבטא הדרומי והדושבגיות האבסולוטית של הדמות הופכות את בארי סיל לתפקיד הכי מעניין שלו מאז השמן המרקד ההוא ב"רעם טרופי". משסיכמנו את זה, אפשר להתלונן?
דאג לימן עשה בקריירה שלו כמה סרטים נהדרים - האחרון מביניהם מותחן המד"ב המבריק "קצה המחר" בכיכובו של קרוז, שלא זכה להצלחה או להערכה שהגיעו לו. אחד מהסרטים האלה הוא "זהות כפולה", הראשון בסדרת ג'ייסון בורן וביי-פאר האלגנטי מבין הסרטים האלה. אלא ש"יוניברסל" לא אהבו את הקו הקלאסי-מעודן של לימאן, שלחו אותו לצלם אקסטרה קטעי אקשן ובסופו של דבר הביאו מישהו אחר לביים את סרט ההמשך - פול גרינגראס, שלגמרי הרס את "זהות במלכודת" עם צילום כתף תזזיתי מדי ועריכה היסטרית לגמרי לפני שמצא איזון בסרט השלישי, "זהות אבודה". ואני חוזר כאן יותר מעשור קולנועי לאחור כי הקובלנה העיקרית שלי על "תוצרת אמריקה" היא זו: הסרט הזה נראה וזז כאילו פול גרינגראס ביים אותו מתוך השוונג של "זהות במלכודת".
איך זה שדווקא לימאן, שלג'ייסון בורן שלו היה אורך נשימה של מותחן ריגול מהסבנטיז, נפל למקום המבאס הזה של צילום הנד-הלד מציק ועריכה מופרעת קשב? ייתכן שהוא חשש לשעמם, ייתכן שהוא החליט במודע לא לשחק במגרש האופראי של סקורסזה ואולי הוא פשוט הניח שסיפור כל כך מופרך זקוק לסגנון ריאליסטי כדי לשמר מראית עין של אמינות. תהא הסיבה אשר תהא, "תוצרת אמריקה" הוא כל הדברים הטובים שאמרתי, אבל הוא גם מופת של עשיה קולנועית מעצבנת. לכן נדמה שהוא נמשך משמעותית יותר מ-115 דקותיו, ולכן הוא ראוי לאלף ואחת מחמאות אבל לא ל"סרט גדול".
אולי אני יוצא כאן חזיר - בידור איכותי למבוגרים, מה לנו כי נלין והנה אני מלין בכל זאת - אבל תמיד הייתי טיפוס שמציעים לו אצבע והוא רוצה את כל הסוליה.
זה כמו בסרט ההוא
טוב, האמת היא ש"תוצרת אמריקה" לא דומה לחמשת הסרטים שיעלו ובואו (ליתר דיוק הוא דומה קצת לראשון מביניהם, ובכלל לא דומה לארבעה האחרים). אבל אעשה שקר בנפשי אם לא אמלא את משימת הדירוג הקריטית הזאת, אז עמכם הסליחה על הסטייה מהגדרת המשימה של התת-מדור.
אגב, "אמריקן פאי" דידנט מייק דה קאט אבל היה לי קשה עם זה, אז הנה הוא מקבל את אזכור הרספקט שלו.
mako תרבות בפייסבוק