"אין בתולות בקריות" מסמן וי בכל צ'ק-בוקס אפשרי של "תחלואי סרט ביכורים". הטון שלו לא יציב, הרעיונות שלו אפויים חלקית או שרופים בקצוות, סצנות רגישות (בעיקר אבל לא רק מיניות) נוטות לסרבול כמעט סטודנטיאלי, הצילום האסתטי לכשעצמו (גם הוא עבודת ביכורים, של הצרפתי דמיאן דופרן) נראה לעתים מנותק לגמרי מהאופי של התסריט, והסיום כמעט בוגד בכל מה שנבנה עד אליו. אבל ראשית, זה אכן סרטה הראשון של קרן בן רפאל, ומכאן שתחלואיו מובנים וכמעט מתבקשים. ושנית, הלב הרגשי של "אין בתולות" פועם באופן כל כך סדיר ונוכח שזה מגמד - גם אם לא לגמרי מקזז - את הבעיות ואת הקרטועים. הלב הזה שווה כמה וכמה פסקאות, אבל כרגע בואו נקרא לו פשוט בשם הקוד "ג'וי ריגר".
אפשר היה לפתוח בכתובית "מבוסס על אגדה אורבנית אמיתית": בשנת 2009 נוצר רעש תקשורתי סביב עדות של דייג מקריית ים על היתקלות כביכול בבתולת ים (או בת ים, גם אני וגם הסרט לא סגורים על זה במאה אחוז), סיפור חמוד שקיבל טוויסט כשהעירייה הציעה מיליון דולר למי שיביא הוכחות לקיומה. קאט ל"אין בתולות", לנה (ריגר) היא נערה מרדנית שמתה מבפנים בכלום של הקריות. היא רק רוצה לברוח תל אביב, אבל אמה אירנה (יבגניה דודינה), מנהלת בית קפה כושל על החוף, מסנג'רת אותה להשגיח בחופשת הקיץ על בת דודתה היתומה (מנואל אלקסלסי-ורדי). בדיוק כשהמצב לא יכול להיות מדכא יותר, משורר ועיתונאי ב"הארץ" ששמו צ'יפי (מיכאל אלוני) צץ בעיר ותופס את העין של לנה. זה קורה בדיוק כשמתחילה לרוץ בעיר השמועה ההיא על המפגש המסתורי של הדייג, ומפה לשם, העיתונאי מתל אביב מפרסם כתבה על כך שנצפתה בת ים בקריית ים.
העניין שמייצרת הכתבה מדליק את ראש העיר (רמי הויברגר), שמציע פרס למוצא הישר. זה מכניס את העיר למיני-סחרור שהופך לרקע של שני קווי העלילה העיקריים: המשיכה של לנה לעיר ולעולם שממנו מגיע צ'יפי ואולי גם לצ'יפי עצמו, והמשבר הזוחל ביחסים של לנה עם אמה, על כל האינטימיות והמורכבות שביחסי אם חד-הורית עם בתה היחידה, בוודאי כשהנוכחות של בת הדודה הופכת אותה למין אחות קטנה זמנית. אגב, ההרכב המשפחתי הזה ומה שעובר עליו - אמא קשוחה, טינאייג'רית מרדנית שנדלקת על הזר שהגיע העירה וילדונת מלאכית שהיא אמורה להשגיח עליה - כל כך מזכיר את "בתולות הים" של ריצ'רד בנג'מין מ-1990 שזה לא נראה מקרי, ואולי חבל שאין כאן שום מנוד ראש מוחשי כלפיו.
בתוך כל הבעיות של "אין בתולות", הדמות של לנה היא נס. התגלות בסדר גודל של בתולת ים. זאת אחת הטינאייג'ריות המדויקות ביותר שראיתי בסרט, לאו דווקא ישראלי ולאו דווקא השנה. בעוד שהדיאלוגים של בן רפאל לדמויות האחרות נופלים שוב ושוב למלכודת ה"אנשים לא מדברים ככה", השפה של לנה מושלמת - נכונה לעכשיו אבל לא מתאמצת להיות מעודכנת ברמת המבזק, בעיקר נשמעת כמו דיבור מהפריפריה ולא כמו פרשנות תל אביבית לדיבור מהפריפריה (בקיצור, כל מה ש"הנשף" כשל בו כישלון חרוץ). בעוד שרוב מוחלט של הדמויות הן חד-ממדיות או לא לגמרי ברורות, אתה יודע מהשנייה הראשונה מי זאת לנה ומה הקטע שלה. ובעוד שמיכאל אלוני מתקשה לשדר את הקסם שמוצאת בו לנה ויבגניה דודינה נופלת קורבן לדמות שיש בה לא מעט מן הקלישאה, ג'וי ריגר איכשהו עוברת סמביוזה מושלמת עם הדמות שלה.
זוכרים את האלגנטיות השברירית, הפסאודו-אירופית, שזיכתה את ריגר במועמדות לפרס אופיר על "החטאים" של אבי נשר? אז לנה היא ההפך. גוש של תסכול וסרבול, טום בוי שאפילו לא יודעת שהיא טום בוי. בן רפאל ראויה למלוא הקרדיט על כתיבת הדמות הזאת ועל עיצוב היחסים שלה עם אירנה, אבל אני משוכנע שהיא לא תכננה את השפעת הנוכחות של ריגר על הסרט כולו.
הקלישאה אומרת ש-Acting is reacting, לשחק זה להגיב. יש בזה לא מעט אמת, אבל זה לא מספיק כדי להסביר את שקורה לקאסט ואפילו לכתיבה בנוכחות ריגר. זה כאילו שכל השחקנים האחרים הם שחקנים טובים יותר איתה מאשר בלעדיה, כאילו הדמויות שמולה כתובות טוב יותר בסצנות המשותפות איתה מאשר באחרות. זאת תופעה שאני מכיר מכדורסל, שחקנים וקבוצות שלמות שנעשים טובים יותר מול מתחרים חזקים יותר. בקולנוע אתה איכשהו פחות רואה את זה.
לא צפיתי בכל הסרטים שהתחרו ב"אין בתולות" כשהוקרן בפסטיבל טרייבקה, אבל העובדה שריגר חזרה משם עם פרס השחקנית הטובה ביותר לא מפתיעה אותי לרגע. חיבור כזה של דמות ושחקנית, השפעה כזאת של חיבור כזה על סרט שלם - אני מנסה לחשוב על משהו גם מקביל וגם איכשהו דומה ויוצא לי רייצ'ל מקאדאמס בתפקיד רג'ינה ג'ורג' ב"ילדות רעות". בעצם עזבו, זה בכלל לא דומה. ריגר שולטת וזהו.
אבל אנחנו לא הולכים כאן למשפט סיכום מאזורי ה"שווה לקנות כרטיס רק בשביל ג'וי ריגר". שווה לקנות כרטיס גם כי "אין בתולות בקריות" הוא ניסיון מקסים לעברת את הסמול טאון גירל, לקחת מסורת קולנועית אמריקאית מכובדת ולהבריג אותה לתוך אגדה אורבנית ישראלית, גישה ראויה להערכה גם אם התוצאה חורקת לא מעט ונתקעת פה ושם. קרן בן רפאל עשתה סרט רגיש ונגיש, סרט שמחפש דרך לקהל, ואפילו מכיר בזה שחלקו לא מתגורר בתל אביב. בתולות אין, אבל לב יש, והוא בול במקום הנכון.