1. אם תבנה את זה, הם יבינו

אי שם ביער באמריקה זרוקים אב (ויגו מורטנסן) וששת ילדיו. הילדים, לרבות הקטנטנים, שולטים במיומנויות הישרדות יוצאות דופן, והם בעלי השכלה כל כך רחבה שהיא כמעט מגוחכת. מה המשפחה הזאת עושה שם? האם זאת מציאות פוסט-אפוקליפטית או כת אולטרה-תימהונית? ואיפה בעצם האמא של כל הילדים האלה?

הבמאי-תסריטאי מאט רוס לא להוט מדי להסביר לנו מי נגד מי. הוא לוקח את הזמן שלו, נהנה מהסיטואציה המוזרה שהוא מציג, משתמש היטב במה שנדמה לנו שאנחנו כבר מבינים כדי להפתיע שוב ושוב עם "לא, אתם לא". ההשהיה הזאת של המידע היא לא רק מחמאה לאינטליגנציה ולסבלנות של הצופים, אלא גם דרך נהדרת לגרום לנו להתעניין. להיות מעורבים. לחשוב. סטיבן ספילברג אמר פעם שבסרטים לא מראים מספיק אנשים חושבים, אבל האמת היא שהצופים חושבים אפילו פחות מהשחקנים, פשוט מפני שרוב הבמאים לא נותנים להם סיבה לעשות את זה. מאט רוס נותן, והלקח צריך להדהד במסדרונות של כל בית ספר לקולנוע: נא להימנע מהזנת מידע בכפייה.

(לאור האמור לעיל, הביקורת הזאת תימנע ככל האפשר מחשיפת פרטי עלילה. ייתכן שתתעצבנו, לאמור "נו אז מה קורה בסרט?", אבל העיקר לא להרוס לרוס)

2. צריך לדעת להגזים

האם ילדה בגיל גן חובה יכולה להיות מומחית בינלאומית לאמצעי לחימה? האם ילד מבית הספר של היער יכול להתקבל לכל האוניברסיטאות הכי טובות בארה"ב? כנראה שלא, וזה גם לא משנה, מפני ש"קפטן פנטסטיק" לא מנסה להיות אמין במובן הזה. להפך: כל הקטע שלו זה ללכת אל הקיצון ואז להקצין אותו עוד קצת, שנראה עד כמה הוא מגוחך.

רוס, במקור שחקן, הוא יוצר-טירון – מאחוריו רק שני סרטים קצרים והמותחן הזניח "28 חדרי מלון". אבל הוא מפגין כאן הרבה בגרות וגם זוג מכובד של אשכים: להגחיך את הגיבורים שלך זה טריק שדורש אומץ. הטריק הזה עובד הן מפני שרוס מקפיד על טון קומי, והן מפני ש"פנטסטיק" מגחיך כל קיצוניות שהיא. באחת הסצנות הטובות בסרט מגיעה המשפחה לביקור אצל קרובים נורמטיביים שמנהלים חיי פרבר אמריקניים קלאסיים; דרי היער ודרי הצמוד-קרקע יוצאים מזה מצחיקים באותה מידה, מוגזמים באותה מידה. ואבודים באותה מידה.

אפשר להתאהב בגיבורים של "קפטן פנטסטיק", לצחוק עליהם ולרחם עליהם במידה שווה. לפעמים כל השלושה, ברוטציה, במהלך אותה סצנה. זה מנעד רגשי נדיר, על אחת כמה וכמה בסרט שיש בו היבטים סאטיריים. אבל הנה, גם את הקסם הזה מצליח מאט רוס לעשות.

אין תמונה
אני פה בגלל אשתי

3. מקוריות זה אובר רייטד

משפחה אמריקאית שמתנתקת רצונית מהציוויליזציה? היה כבר. "מפרץ מוסקיטו" של פיטר וויר מ-1986, שאיכשהו נשכח לגמרי עם השנים, היה בדיוק זה: אב תימהוני (הריסון פורד) שגורר את משפחתו, בדגש על הבן המרדן (ריבר פיניקס), להרפתקה של הקמת אוטופיה מטורללת במרכז אמריקה. "מפרץ מוסקיטו" דומה ל"קפטן פנטסטיק" במובנים רבים – לבן הבכור הנוכחי, שאותו מגלם ג'ורג' מקיי, יש אפילו רגעי התבגרות מקבילים לאלה של פיניקס – אבל יש גם שני הבדלים דרמטיים בין הסרטים האלה. ראשית, "מוסקיטו" היה די מחורבן ו"פנטסטיק" הוא די פנטסטי. שנית, לסרט החדש יותר יש משהו מעניין מאוד להגיד – והמשהו הזה לא קשור בכלום לאיכות הסביבה או לציוויליזציה.

"קפטן פנטסטיק" עוסק באופן אינטנסיבי בתרבות הצריכה, ולרגע אפשר לחשוב שזה מה שמעניין את רוס, אבל הלב שלו נמצא במקור אחר לגמרי: זה סרט על הדברים שאנחנו עושים כדי להגן על הילדים שלנו. זה נכון לגבי אב המשפחה כמו שזה תופס לגבי החותן שלו (פרנק לנגלה בתפקיד כפוי טובה), ולגבי אותה דמות אם נעדרת, ואפילו לגבי המשפחה הנורמטיבית להחריד שהוזכרה לעיל. כל השאר הוא פרטים, לא יותר מזה.

(ושוב סוגריים: אין שום דבר פסול בסיפור-מחדש, אם זה רימייק או ריפ-אוף. השאלה היחידה היא אם יש לך משהו לחדש. בהקשר הזה, מאט רוס לא גנב שום דבר מפיטר וויר; הוא פשוט השתמש באותו בסיס כדי להעמיד מבנה אחרי לגמרי) 

4. אבל צלם זה באמת חשוב

אולי זה הניסיון המצומצם של רוס ואולי פשוט הטעם שלו, אבל נראה שהוראת הבימוי העומדת שלו לצלם סטפן פונטיין היא "תתעד". הסרט הזה הוא הרמה להנחתה ויזואלית שאין דברים כאלה, אבל המצלמה פשוט לא מנחיתה. אין כאן שוט אחד שזוכרים למחרת בבוקר. רק הרבה אווירה. 

פונטיין הוא צלם מוכשר ("נביא"), אלא שהסגנון הריאליסטי שלו הוא פקשוש. "קפטן פנטסטיק" קרוב יותר לסוריאליזם, וזה כאילו שהאיש מאחורי העדשה הוא היחיד שלא קיבל את המזכר.

5. וסוף זה בכלל קריטי

הדקות האחרונות של "פנטסטיק" הן לטעמי החלשות ביותר שלו. לא ממש רעות, אבל מחטיאות לגמרי את הצליל הכל-כך מדויק שהסרט הזה שר.  

במשך משהו כמו 110 דקות מצליח מאט רוס לא לזייף שום תו. הוא צוחק על הדמויות שלו ומבין אותן, נבהל מהן והולך איתן, מפגין כלפיהן וכלפינו מידה שווה של ייאוש ושל חמלה. רק בישורת האחרונה הוא תופס פתאום כיוון רגשי אחיד - צליל אחד במקום האקורד המורכב שהוא "קפטן פנטסטיק" עד לאותו רגע – והאיזון הנהדר שלו הולך דווקא כשהוא טווה סיום לסיפורה של המשפחה הכי מעניינת שראיתי השנה בקולנוע. זה כאילו הגיוני, כי הבעיה הכי גדולה עם טון אמביוולנטי היא שסופים מטבעם נוטים להיות החלטיים, אבל זה עדיין מבאס.

זה סרט מצוין, סרט שאזכור. אבל את הסוף שלו – פחות מה שקורה בו עלילתית, יותר איך שזה מוצג בפנינו מבחינה קולנועית – אני מעדיף לשכוח.