מי שעיניו בראשו, ובלבד שראשו אינו בעכוזו, יראה בתוך חמש דקות לאן הסרט הזה הולך. אבל בהינתן ש"אמונייט" בנוי כולו סביב הדינמיקה בין שתי הגיבורות שלו, ובהינתן שהדינמיקה הזו משתנה מהילוך א' ל-ב' בערך באמצע הסרט, הנה מה שנעשה: ראשית ניגש לפסק הדין, והוא שסרטו של פרנסיס לי הוא יצירה ראויה לצפייה, אבל רק במידה שכוסמת היא גידול ראוי למאכל. לא מומלץ, סתם אפשרי. קייט וינסלט נותנת הופעה שהיא עותק דהוי של עצמה ב"נער קריאה", סירשה רונן עושה את שטיק ה"אני חיוורת משמע אני מעניינת" הרגיל שלה, אבל בכל הנוגע לדרמות היסטוריות-אינטימיות-מלנכוליות – תחשבו "הפסנתר" – אפשר ליפול על הרבה יותר גרוע. שוב, תחשבו "הפסנתר".
אוקיי, מכאן ואילך אני מרשה לעצמי קצת ספוילרים, אז ראו הוזהרתם: אנחנו בשנות ה-80 של המאה ה-19. וינסלט היא מרי אנינג, חוקרת מאובנים שמחפשת מציאות פלאונטולוגיות בחופי דרום אנגליה וחולקת בית עם אישה מבוגרת שבתחילה לא ברור מה תפקידה בכוח (ג'מה ג'ונס). יום אחד נוחת אצל אנינג מדען/ תייר בשם מורצ'ינסון (ג'יימס מקארדל), שכאילו מבקש ללמוד ממנה אבל בעצם יש לו אג'נדה נסתרת: להפקיד אצלה את אשתו שרלוט (רונן), שסובלת מטראומה כלשהי. אנחנו לא יודעים אם הכוונה היא לנטוש אותה שם או רק לאפשר לה להחלים, אבל מכל מקום, שתי הנשים נשארות ביחד וצריכות ללמוד להכיר – שלא לומר להכיל – אחת את השנייה.
אם ברור מראש לאן כל זה הולך, זה בעיקר כי רואים מקילומטר את הקונסטרוקציה שעליה מנסה לי לבנות את המתח המיני בין שתי הנשים. זה לאו דווקא כשל, הרי תחושה שהנה-הנה מגיע הבלתי נמנע היא בהחלט דרך אפקטיבית לייצר קתרזיס, אבל התסריט נופל בנקודה כל כך משמעותית שהעניין כולו הוא נון-סטרטר: רבאק, אין שום דבר שמונע מהן להתחבר. הן לבד, ואם הן לא מספיק לבד אז יש חוף אינסופי לברוח אליו, וחוץ מזה אנחנו לא נחשפים לשום מחסום – פסיכולוגי, דתי, וואטאבר – שמישהי מהן תיאלץ לשבור כדי לממש את תשוקתה. תגידו "התקופה", אבל מלכתחילה אנחנו יודעים שהשתיים האלה לא בנויות למה שמצופה מנשים בנות זמנן: אנינג כי היא מדענית ורווקה וכל הדברים הלא מהוגנים האלה, מורצ'ינסון כי מראים לנו אותה שוכבת לצד פרפר לכוד בצנצנת, מטאפורה כל כך גסה שאפשר לתפור ממנה מדי ב'.
אוקיי, אז יש לנו כאן סיפור על אהבה בלתי אפשרית מינוס הבלתי. זה משאיר בעיקר תיאורי טבע וסצנות סקס; אני מניח שאפשר לשבח את וינסלט ורונן על הנכונות להתמסר אליהן, אבל האמת היא שבנקודה הספציפית הזאת בזמן אין שום סיבה שזה יהיה אישיו רק מפני שמדובר בסקס חד-מגדרי. שוב, קערה גדולה של כוסמת.
רק לאחר הצפייה ב"אמונייט" קראתי שאנינג היא מצד אחד אישה שהייתה באמת, ומצד שני לא הרבה ידוע על המיניות שלה. בעצם, חוץ מהעובדה שהיא הייתה חוקרת מאובנים, לא ברור אם יש הרבה קשר בין עלילת הסרט לעלילת חייה. אני לא חושב שיש בעיה מיוחדת של יושר אינטלקטואלי או אמנותי בבחירה להמציא לה סיפור אהבה לסבי – בואו, בלי ספקולציות פרועות על אנשים מתים לא היה לנו את "אמדאוס" – אבל העובדה שמדובר מלכתחילה במקרה מובהק של חירות אמנותית רק מדגישה את המוזרויות של הסרט הזה: למה בקטע כל כך צפוי? למה בלי שום מכשול? למה סירשה רונן?