מסתמנת הנפקה נוצצת של חברה מפוקפקת? ננפיק לקוראים ידיעה מחורטטת
רוצים להשקיע בבורסה? לפחות במקרה הספציפי הבא, לא ממש בטוח שכדאי לכם להסתמך על חוות הדעת של "ידיעות אחרונות". ביום ראשון שעבר פרסם כתב הנדל"ן של העיתון, עופר פטרסבורג, את הכותרת המפנקת הבאה בכפולת האמצע:
"ההנפקה הכי נוצצת בארץ יוצאת השבוע לדרך", הפציץ פטרסבורג בסופרלטיב מיד בפתיחת האייטם, שהזמין את הקוראים להצטרף אל הסלבס. "המולטי-מיליארדר רומן אברמוביץ', יחד עם המיליונר הישראלי עודד קובו, מנפיקים את קבוצת 'שלנו' בבורסה בתל אביב בסכום של 700 מיליון שקל". מיד לאחר שפירט את זהותם של שאר המשקיעים הזוהרים בקבוצה ציין פטרסבורג כי "קבוצת 'שלנו' התפרסמה בישראל בזכות מיזם קטן יחסית, 'בליינד ספוט', שזכה לכותרות ענק בזכות מנהל השיווק שלו, דור רפאלי, האח של בר", ולבסוף קבע כי "ההנפקה של 'שלנו' היא מההנפקות היותר אטרקטיביות בבורסה בתל אביב", והיא "מאמינה שתגייס לא פחות מ-200 מיליון שקלים". עד כדי כך.
מה לכתב ותיק לענייני נדל"ן ולהנפקת חברת אפליקציות בבורסה? שום דבר, וככה זה גם נראה. פטרסבורג פרסם טקסט יחצני עד לקקני, שבו אפילו לא טרח להזכיר את הסערה הציבורית הגדולה שהתחוללה בזמנו סביב אפליקציית "בליינד ספוט" השנויה במחלוקת. שלושה ימים בלבד חלפו מאז שפטרסבורג קבע כי ההנפקה של קבוצת "שלנו" היא "מהיותר אטרקטיביות" שיש לבורסה בתל אביב להציע, וברביעי שעבר פרסם "גלובס" כי לקבוצה, אפעס, יש אפס הכנסות, הערת "עסק חי", והפסדים בהיקף של 22 מיליון דולר מאז הקמתה.
"דה מרקר" הצטרף לסימני השאלה סביב "שלנו" ודיווח למחרת כי אין לה עדיין שום הוכחות להצלחה עסקית, אין לה הכנסות והכסף בקופתה אוזל במהירות, מה שלא מפריע לעודד קובו לנסות להקפיץ את שכרו:
ברביעי האחרון הקדיש גם "כלכליסט" לקבוצת "שלנו" את הכותרת הראשית, ודיווח כי החברה מסרה למשקיעים נתונים מטעים:
ב"ידיעות אחרונות", לעומת זה, לא פורסם שום אייטם על הפער בין ההנפקה היומרנית לבין מצבה הפיננסי הרעוע של "שלנו". מי שקוראים אך ורק "ידיעות" עלולים היו, בהסתמך על האייטם של עופר ("בקרוב תוכלו להצטרף") פטרסבורג, להגיע למסקנה שכדאי מאוד להשקיע בה. זו לא הפעם הראשונה שבה קבוצת "שלנו" זוכה מפטרסבורג לפרגון מוגזם. בפברואר האחרון הוא פרסם ראיון דביק עד מתחנף עם עודד קובו במוסף "ממון שישי". כותרת המשנה בכתבה התעקשה משום מה לטעון כי "שלנו" היא "אימפריית אינטרנט ששווה 300 מיליון דולר".
עופר פטרסבורג, אתה לא חושב שההמלצה שלך על הנפקת "שלנו" הייתה לא מבוססת, לגמרי יחצנית, ובאופן כללי די מבישה?
"אני גאה על כך שחשפתי את ההנפקה שהפכה לשיחת היום בשוק ההון ובסופו של דבר בוטלה ברעש גדול".
אלא שגם בתגובה, למרבה הצער, פטרסבורג לא לגמרי דייק. "גלובס" היה זה שחשף את ההנפקה המסתמנת כבר ב-17 באוגוסט, שמונה ימים תמימים לפני האייטם היחצני ב"ידיעות". ביום רביעי האחרון, לאחר שסימני השאלה הפכו במהירות שיא לסימני קריאה, ביטלה "שלנו" את ההנפקה המתוכננת והחלה בפיטורי שני שלישים מהעובדים. למחרת, מאוחר מדי, סוקר הנושא ב"ממון", שלא העלה שום סימני שאלה לגבי הקבוצה בזמן אמת.
מ"ידיעות אחרונות" נמסר בתגובה: "אחרי שחשפנו לראשונה את ההנפקה המסקרנת, בדיעבד בהחלט צריך היה לפרסם ידיעות נוספות שינתחו את מצב החברה".
אם יש לך שמש
האם אפשר גם להשתייך לארגון וגם לדווח עליו כעיתונאית? כנראה שכן. ליטל שמש היא כתבת "ישראל היום" ומגישה בערוץ 20. בשישי האחרון פרסמה את האייטם הבולט הבא, שתפס כמעט עמוד שלם:
הכתבה עסקה במשלחת של 12 בלוגרים מדרום אמריקה, שהגיעה לישראל במסגרת פרויקט של ארגון Stand With Us, העוסק בהסברה ישראלית ונאבק ב-BDS. שמש העניקה לביקור אייטם מפרגן במיוחד, ובמקביל הקדישה ידיעה נרחבת לנושא גם בערוץ 20.
אלא שבשני הדיווחים היה חסר גילוי נאות: לפני שנתיים וחצי, בינואר 2014, התראיינה שמש למקומון הוותיק "השבוע באשדוד" וסיפרה, בין היתר: "אני פעילה כבר שנתיים בארגון שנקרא Stand With Us, שזה בעצם ארגון שמחנך ומלמד על ישראל בעולם... אני בוגרת של התכנית שלהם בדיפלומטיה ציבורית וכבר נשלחתי מטעמם מספר פעמים לארצות הברית כדי לספר על השירות הצבאי שלי כלוחמת ועל החיים בישראל... יש לארגון רשת ענפה של מעל 1,000 בוגרים בארץ ושלוחות בכל העולם – לונדון, צרפת וכל ארצות הברית... יש רצף אינטנסיבי של הרצאות מבוקר עד ערב, אבל ההרגשה אחרי כל הרצאה גורמת לי לגאווה גדולה ותחושת שליחות".
גם באייטם ב"ישראל היום" וגם בזה של ערוץ 20 לא טרחה שמש ליידע את קוראיה על הקשר ההדוק שלה לארגון Stand With Us. וזה לא הגילוי הנאות היחיד שהיה חסר: ב"ישראל היום" הוסיפה שמש כי הפרויקט בוצע "עם עזרה נדיבה מצד ארגון IAC לאס וגאס", בלי לציין שהתורם הגדול ביותר לארגון הוא לא אחר מהבעלים של "ישראל היום", שלדון אדלסון.
ליטל שמש, תרצי להגיב?
"אנא פנה לדוברת העיתון והיא תסייע לך".
ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.
הצהרת בלפור (17): חיבוק דב
הבלפוריסט נשמע במצב רוח קרבי. "מה היה קורה אם היינו שוכחים את דב?", פתח בשאלה.
איזה דב? דב יודקובסקי? דב איכנולד? דב אלבוים? דב נבון?
"מה פתאום נבון. הדב שאני מדבר עליו לא ממש נבון. אני מודה שהוא מוכשר, אבל נבון הוא לא. אם הייתה לו תבונה, אפשר להניח שלא היה מתנכל באובססיביות לבוס, ובטח שלא היה בוחר, בדעה צלולה, להסתכן בהסתבכות עם הבוס הגדול".
מי הבוס הגדול?
"הדוד סול".
איזה דוד? איזה סול? איזה דב?
"נו באמת, הורביץ, אל תגיד לי שעוד לא קראת בשקיקה את ספרו הסוחף של דב אלפון 'לילה ארוך בפריז'. לא מתאים לך".
דווקא קראתי, אבל אני לא מצליח להבין מה הקשר בין רומן מתח עלילתי ובדיוני, סוחף ככל שיהיה, לבין טור תקשורת טרחני ועובדתי, יבש ככל שיהיה.
"ראשית, אם כתבת על הפוסט הבדיוני של יגאל סרנה, מה שמאוד שימח אותנו, אין סיבה שלא תעסוק בספר הבדיוני של דב אלפון. ושנית, אם היית מפענח את הצופן אולי היית מבין שאין ראוי מהבוס הגדול לככב בטור המשעמם שלך".
איזה צופן? איזה בוס?
"הצופן המסוכן שדב אלפון השתיל בספר. הבוס הגדול יודע הכול".
הבוס של מי?
"הבוס של כולנו".
מה הוא יודע?
"הוא יודע שדב ניסה להתחכם ולשרבב את שמו הטוב והמפורש של הבוס הגדול אל תוך עלילת שקר קונספירטיבית, עלילת דם איומה ונוראה".
לא בטוח שהבנתי.
"מה לא הבנת, הורביץ?".
כלום.
"אז אנסה להסביר לך לאט כדי שתבין מהר. דב חשף ב'הארץ' את פרשת ארנו מימרן והקשרים שלו עם ראש הממשלה, נכון?".
נכון.
"ודב כתב בעיתון על חופשה יזומה ויקרה של ראש הממשלה ואשתו בדרום צרפת, שהמימון שלה היה בעייתי. נכון?".
נכון.
"ודב הזכיר את יחסיו של ראש הממשלה עם מיליונרים כבדים?".
נכון.
"ודב תיאר באופן שלילי את ההתנהלות של ראש הממשלה בפרט ושל לשכתו בכלל, נכון?".
אני לא מבין מה פשר כל השאלות האלה, ואיך לעזאזל קשורה העבודה השגרתית של דב כעיתונאי לבין הקריירה החדשה שלו כמחבר מותחנים סוחפים?
"תקרא תבין".
לא בטוח שהבנתי.
"תקרא בין השורות של 'לילה ארוך בפריז' ותראה שדב משמיץ את ראש הממשלה גם בספר, ושחלק מהמאפיינים הפנטסטיים של הסופר החדש דב מזכירים באופן כזה או אחר את הכתבות של העיתונאי הוותיק אלפון".
נו באמת. דב כתב ספר עלילתי, שבו מוזכרים, בדרך אגב ולגמרי במקרה, ראש ממשלה דמיוני, אשתו הדמיונית ומיליארדר דמיוני. מה לעזאזל גורם לך לחשוב שיש קשר בין ראש הממשלה האמיתי שלנו לבין ראש הממשלה הדמיוני בספר הבדיוני של דב?
"אל תיתמם, הורביץ. למי דב מתכוון כשהוא כותב בחוצפתו, ואני מצטט לצערי: 'מה שאנשי ראש הממשלה חשבו היה מנותק ממה שהם אמרו. מה שהם אמרו היה מנותק ממה שהם עשו. ומה שהם עשו, אמרו או חשבו בכל רגע נתון היה מנותק ממה שהם יעשו, יאמרו או יחשבו ברגע הבא'? למי הוא רומז באופן בוטה ומכוער?".
ראשית, נדמה לי שהתיאור הזה יכול להתאים באותה מידה ללשכות של אולמרט, שרון או ברק. ושנית, אני רוצה להזכיר לך שמדובר בספר דמיוני.
"ומה עם הקטע המוגזם על הבזבוזים של אשת ראש הממשלה?".
לא רק שהדמות דמיונית לחלוטין, אפילו אין לה שם בדוי.
"ומה עם פטרונו הקרוב של ראש הממשלה, מיליארדר ההימורים שמרוויח מיליונים מעסקי הקזינו בלאס-וגאס ובמקאו ורוצה עכשיו להקים בתי קזינו חדשים בספרד? למי אתה חושב שדב רמז כשהוא כתב שהמיליארדר הימר על ראש ממשלת ישראל הרבה לפני שנבחר?".
אי אפשר לדעת. אני מזכיר לך שוב שהדמות של מיליארדר ההימורים בדיונית, ממש כמו שהדמות של ראש הממשלה בדיונית. הספר דמיוני. מה לא ברור?
"אז למה דב בעצמו כתב באחרית הדבר, ואני מצטט, 'השתדלתי במהלך הכתיבה להישען על דמיון טהור, גם אם למציאות יש דרכים משלה למנוע מיצירה בדיונית את הזכות להישאר בלתי מהימנה'? למה?!".
כדי להדגיש שהדמיון טהור והבדיון מוחלט. בגלל זה הוא בחר למיליארדר שם מוזר ובדיוני, "סול דלאנוש", ואת הכינוי הדמיוני "הדוד סול". אני נזהר מספוילרים, אבל ברור כשמש שהמעשים החמורים והנפשעים שמיוחסים לקראת סוף הלילה הארוך בפריז למיליארדר ההימורים הדמיוני סול דלאנוש ולראש הממשלה הדמיוני לא היו ולא נבראו.
"תודה, הורביץ. אני שמח שהצלחת לשכנע אותי. יש לי רק עוד שאלה אחת: איך יכול להיות שגם האותיות של המילה 'שלדון' וגם האותיות של המילה 'אדלסון' מסתתרות בנפרד בתוך השם הדמיוני המשונה 'סול דלאנוש', מיליארדר ההימורים המסתורי שדב אלפון בדה ממוחו הקודח?".
אה, זה פשוט. בטח מדובר בצירוף מקרים.
אלי ציפורי VS עמוס שוקן וגיא רולניק
תחת הכותרת "פישמן, חשוף את נכסי ילדיך", פרסם ביום שני סגן עורך "גלובס", אלי ציפורי, מאמר נוקב, ארוך ויוצא דופן בחריפותו נגד התנהלות המו"ל שלו, אליעזר פישמן, שככל הנראה יוכרז בקרוב כפושט רגל. "אם פישמן מדבר על חינוך ועל מצפון, אז בדיוק החינוך והמצפון האלה צריכים להוביל אותו לחשוף את נכסיהם האישיים של שלושת ילדיו, ולעזאזל כל להקת עורכי הדין ובתי המשפט שמסוככים על העיוות הזה", כתב ציפורי בין היתר.
מצבו הכספי הרעוע של פישמן ידוע מזה תקופה ארוכה. אפשר כמובן לתהות מדוע עד היום ציפורי לא הוציא תחת ידו מאמר חריף שכזה נגד המו"ל, אלא עושה זאת רק כעת – כשפישמן הוא ברווז צולע וברור שמתישהו בעתיד הלא מאוד רחוק ייאלץ להיפרד מ"גלובס". אבל מה שמעניין לא פחות היא הבוקסה שפרסם ציפורי בתחתית מאמרו, שנשאה את הכותרת החד משמעית "המוסר הכפול של שוקן ורולניק". לציפורי יריבות ארוכת שנים עם השניים. את רולניק תקף בעבר לא פעם. שוקן, מצידו, התלונן בעבר נגד ציפורי לבית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות לאחר שזה פרסם טור תחת שמו ולא ציין כי הוא מתורגם.
"פישמן הרוויח כל מילת ביקורת עליו, ולו החריפה ביותר, ביושר רב, בגלל פשיטת הרגל האישית הגדולה ביותר במשק", כתב ציפורי בבוקסה. "אבל בין המבקרים יש כאלו שמסתובבים עם גוש חמאה ענקי על ראשם. מדובר כמובן, בעמוס שוקן ובגיא רולניק, המו"ל וסגנו של קבוצת 'הארץ-דה מרקר', המתחרה ב'גלובס'. השניים, שנושאים בין היתר תפקידים עסקיים, רצו מאז ומעולם לחסל את 'גלובס' כדי שתהיה הרבה פחות תחרות בשוק העיתונות הכלכלית (למרות שכלפי חוץ הם מאוד אוהבים תחרות, אבל כמו תמיד לא אצלם בבית). כרגיל, איש העסקים רולניק, שהקים את 'דה-מרקר' כדי לנסות ולחסל את 'גלובס', מנסה להפוך את כל העיתונאים בישראל למושחתים, זולתו וזולת חבריו, ומשתמש בפישמן כקרדום לחפור בו, כדי לפקפק ללא לאות ביושרה המקצועית של העיתון, להרעיל על הכותבים והעורכים ולהפוך אותם למושחתים".
בהמשך הזכיר ציפורי מאמר שפרסם שוקן בפברואר 2010 ושבו תמך במינויה של גליה מאור לתפקיד יו"ר בנק לאומי. "שוקן אמנם ציין בסוף המאמר שהגוף שהוא מנהל מצוי בקשרי מימון עם הבנק, כי הרי פטור בלא כלום אי אפשר, אבל זה תיאור שטחי למדי של הקשרים. מה גורם למו"ל של עיתון לצאת מגדרו למען מינוי של יו"רית בנק ולשפוך עליה קערות של דבש בתיאורים מחניפים?", כתב ציפורי והמשיך הלאה. "שנת 2005: קבוצת 'הארץ דה מרקר', מגיעה למעשה לסף פשיטת רגל עם חוב פיננסי ענק של כ-400 מיליון שקל (רובו לשני הבנקים הגדולים הפועלים ולאומי), וכבר אז היא גלגלה חובות מטווח קצר לטווח ארוך. דמי ניהול בסך של כ-300 אלף בחודש נמשכו אז מהחברה. מי משך? ולמה שוקן, שנחשב איש עשיר מאוד, לא הזרים על-פי הערכות שום פרוטה לעסק?".
בסיום מאמרו הרחיק ציפורי לתחילת המילניום: "שנת 2000: רולניק מקים את דה מרקר כאתר, פורש מ'הארץ", ומקבל מניות בחברה. מאותו הרגע, הוא איש עסקים במקביל להיותו עיתונאי, ואת זה הוא מקפיד להסתיר מקוראיו. איש עסקים שרוצה בכל מחיר לחסל את מתחריו ולעתים משתמש בעיתונו למטרה הזו. הוא שרף עשרות מיליונים (שיספר מאיפה בדיוק, אבל שקל לא היה מכספו האישי – זה בדיוק האשראי הנדיב שניתן ל"הארץ" וכסף של חברה ציבורית אמריקאית), עם חלומות על חלוקת אופציות לעובדים ואולי הנפקה בוול סטריט. כל החלומות הללו התנפצו, ורולניק, אחרי ששרף עשרות מיליונים, השכיל להלבין את הכישלון הזה לתוך 'הארץ' והפך את "דה מרקר" למוסף הכלכלי היומי שלו, תוך שהוא מוביל מצב שבו קיימות שתי מערכות עיתונאיות מקבילות ולא יעילות (ובמקביל, כמובן, ממשיך להטיף על יעילות). מה קרה עם מניותיו? כמה כסף, אם בכלל, קיבל עליהן? הוא הרי קפיטליסט גאה, עוד קפיטליסט שידע לממש את החלום הקפיטליסטי: 'יזם' שלא מסכן אגורה מכספו, שורף עשרות מיליונים מכספם של אחרים, חלקם כדי לשרת את האגו שלו, והופך לדי עשיר בעצמו. גרסת פישמן, ממש ב'קטנה', אבל אותו עיקרון".
עמוס שוקן וגיא רולניק נמנעו מלהגיב.
ובכן, תמר, ישנם שלושה הרוגים ומספר נעדרים. ועכשיו נעשה סלפי וכולנו נחייך
ביום שני האחרון, זמן קצר לאחר קריסת החניון ברמת החייל, נשלחה ראש דסק הבריאות של חדשות 10, הילה אלרואי, לדווח מהשטח. באותו ערב, אחרי שעות ארוכות של שידור, העלתה לדף הפייסבוק שלה את התמונה המחויכת הבאה, כשלצידה כתבת הרווחה מיה איידן, כתבת הכלכלה והתחבורה ליאור קינן ומפיק השטח שי שפיגלמן:
עד מהרה גרף הפוסט 411 לייקים, ביניהם של כמה מאנשי ערוץ 10 כמו מגיש "פנים אמיתיות", אמנון לוי; העורך הראשי של "לונדון וקירשנבאום", דרור זרסקי; הכתב לענייני משטרה, דורון הרמן; עורכת "המטה המרכזי", הדס ריבק; ודוברת הערוץ, אדוה גרינברג-גלנטי.
במקביל התנהל ויכוח ער בין המגיבים לפוסט של אלרואי סביב השאלה האם ראוי שהכתבת תעלה לדף הפייסבוק שלה תמונה שמחה של דאחקה מאחורי הקלעים, כאשר היא עדיין נמצאת בזירת האסון הכבד שעליו היא מדווחת. "הבעיה היא שממש קרוב אליכם ישנם אנשים לכודים, שאולי נאבקים על הנשימה האחרונה, ואולי כבר לא", כתב הגולש דורי כספי. "וישנם בני משפחה שיושבים מול המקלטים, אף הם ללא אוויר, ואתן/ם, שמדווחות על האירוע הקשה הזה, נראות כאן בפייס כמו במסיבת סוף שנה. אני חושב שהפוסט הזה אינו עושה לכן טוב". לעומתו כתבה הגולשת עינת ביניאט: "תפסיקו להתייפייף כאילו אף אחד לא הצטלם שם. זכותה של הילה ושל חברותיה לעשות סלפי ולהעלות לפייס האישי שלה. אם שכחתם, גם היא בן אדם. מי שזה לא מרגיש לו בנוח, יכול לדפדף ולעבור הלאה".
"אי אפשר לרצות את כולם", חתמה הילה אלרואי את הוויכוח. "תמיד יהיו אנשים שיהיה להם מה להגיד על כל דבר וחבל". ובכל זאת כדאי לתהות האם אלרואי הייתה מעלה תמונה דומה לדף הפייסבוק שלה אלמלא ההרוגים והנעדרים היו פועלי בניין זרים ו/או פלסטינים.
הילה אלרואי, אם היית מדווחת מחניון שקרס בקריה, עם שלושה חיילים הרוגים וחיילים נוספים לכודים או נעדרים, גם אז היית מעלה לפייסבוק תמונה מחויכת מהשטח?
"לתת פרשנות לכל תמונה עם שמץ חיוך ולשייך אותה לסיטואציה קשה נראה קצת קיצוני ומעושה, אבל אם מי מהגולשים חש נפגע מתמונה תמימה וחפה מכל פרשנות מכוונת, התנצלותי הכנה".
חושף לראשונה, בפעם הרביעית
ביום שישי האחרון שודר ב"אולפן שישי" ראיון מרתק של יגאל מוסקו ועמרי קרונלנד עם עמוס לוינברג, קצין המודיעין לשעבר, שניחן בזיכרון צילומי פנומנלי. במלחמת יום הכיפורים נפל לוינברג בשבי הסורי, ואולץ למסור לחוקריו כל מה שחלמו לדעת על מערך המודיעין של ישראל, ואף יותר מכך. בחדשות ערוץ 2 קידמו את הראיון בכל דרך אפשרית (ובצדק), ובין היתר צייצו כך:
חושף לראשונה? אז זהו, שלא לגמרי. באוקטובר 87' פרסם הכתב הצעיר והמבטיח אלוף בן ראיון נרחב עם לוינברג במקומון "העיר" של רשת שוקן (בתמונה); שנתיים וארבעה חודשים לאחר מכן, בפברואר 90', ראיין משה זונדר את לוינברג לכתבה נרחבת עוד יותר במקומון "קול חיפה" של רשת "ידיעות תקשורת" (ציטוטים מעטים של לוינברג מאותו ריאיון התפרסמו בספרו של זונדר, "סיירת מטכ"ל").
ואם זה לא מספיק: לפני כשלוש שנים, במלאת 40 שנה למלחמת יום הכיפורים, התקיים ערב השקה לספר "הדור האבוד", שכתב אמנון לורד על המלחמה. לוינברג התייצב לאותו אירוע וסיפר גם שם מה עבר עליו בשבי. לורד ציטט בקצרה מדבריו ב"מעריב" ב-1 בנובמבר 2013. הראיון של לוינברג ל"אולפן שישי" היה, אם כן, הפעם הרביעית שבה סיפר את סיפורו, אך הפעם הראשונה שעשה זאת מול מצלמות טלוויזיה. מסקנה: יש כל כך הרבה סופרלטיבים נכונים לומר על הראיון ההישגי של לוינברג ל"אולפן שישי", שאין צורך להוסיף עליהם גם סופרלטיבים שאינם נכונים.
מחדשות 2 נמסר בתגובה: "אנחנו מבינים את התסכול של המתחרים, שניסו שנים ארוכות להשיג ללא הצלחה ראיון מקיף עם אחת הדמויות המרתקות והמורכבות שיש פה. הראיון ההישגי קודם בפרומואים, בכתבה במהדורה המרכזית, במבזקים, בתכנית מקדימה ובתוך 'אולפן שישי'. אם ההישג של מתחרינו הוא שהצליחו לדוג מילה בציוץ בטוויטר, שיבושם להם".
פרסום ראשון? נו שוין
מ"אולפן שישי" וחדשות 2 נעבור למתחרים: בשישי האחרון נפתחה מהדורת "שישי" של חדשות 10 בטון דרמטי למדי. "ראש הממשלה איבד כל אמון בשר התחבורה ישראל כץ", דיווח ארי שביט לאיילה חסון בקצרה מיד לאחר אות הפתיחה. "הוא שוקל את פיטוריו ובמהלך היום הוא דן עם אחרים על מסירת תיק התחבורה אליהם". במקביל הוציאו בחדשות 10, בשעה 20:01, את הודעת הפוש הבאה, שהתפארה ב"פרסום ראשון":
אלא שכמעט שעתיים לפני כן, בשעה 18:13, ממש לפני כניסת השבת, העלה הכתב הפוליטי של חדשות 2, עמית סגל את הציוץ הבא:
בשעה 20:00, במקביל לשביט ב"שישי", דיווחה דפנה ליאל ב"אולפן שישי", כי המשבר בין נתניהו לכץ עלול להגיע לידי פיטוריו של האחרון.
גורם בחדשות 10 מסר בתגובה: "משעשע שחדשות 2, שהחלו לשדר סדרות יומיות לאחר שחדשות 10 החלו לשדר סדרות יומיות, שהתחילו בשידור מוסף כלכלי אחרי שחדשות 10 החלו לשדר את המוסף 'אנליסט' עם מתן חודורוב, ושמשדרים מוספים צרכניים בתום המהדורה לאחר שחדשות 10 החלו לשדר את המוסף 'ברקוד' עם נגה ניר-נאמן, טרודים בשאלה מי פירסם פוש לפני מי".
זה לא היריב הנכון
בתחילת המילניום, כשהייתי סגן עורך "העיר", הוטל על כתב צעיר לראיין טלפונית את הזמר והמלחין נתן סלור, לקראת הופעתו בתיאטרון "תמונע". הכתב הצעיר (שמו שמור במערכת) עשה מאז קריירה מרשימה בתקשורת ולמרבה המבוכה חוששני שהוא מרוויח כיום הרבה יותר ממני. נתן סלור היה ונשאר יוצר מוכשר, בנה של תרצה אתר ונכדו של נתן אלתרמן. הכתב הצעיר שאל את סלור מה הוא יבצע בהופעה, והזמר השיב משהו כמו: "שירים חדשים שלי ושיר אחד של אמא". הכתב הצעיר מיהר לאלתר שאלת המשך: "ומה אמא שלך חושבת על הביצוע?", רק כדי לשמוע בצער מסלור כי אמו מתה כבר בשנת 1977.
למה נזכרתי בסיפור החבוט הזה דווקא השבוע? כי בשבוע שעבר, לאחר מותו של בנימין (פואד) בן-אליעזר, טילפן תחקירן של "אורלי וגיא" לד"ר יריב בן-אליעזר – חוקר תקשורת המונים, נכדו של דוד בן-גוריון ואושיה בזכות עצמו – ושאל אם יסכים להתראיין על אביו שנפטר אמש.
יריב בן-אליעזר, הצלחת לשכנע אותו שאתה לא הבן של פואד?
"תשמע, זו לא אשמתם. לא כל אחד צריך לדעת את ההיסטוריה או לדעת מה גילי. מה עוד שלבן של פואד גם קוראים יריב. אבל הסיפור הוא יותר מצחיק: פואד נפטר בן 80 ואני בן 76. כולה ארבע שנים הפרש. כשהיכרנו, הוא היה קורא לי לפעמים 'איבני' ואני קראתי לו 'אבונה'. היינו מתבדחים על זה. העניין הוא שכשהתחילו החקירות נגדו כתבו בעיתון, נדמה לי 'כלכליסט', שליריב בן-אליעזר יש ארבע חנויות בהרצליה. מאחר שאני די קשור ליעל גרמן שהייתה ראש עיריית הרצליה, קפצו עליי כל מיני אנשים ואמרו לי: 'אה, ממזר, יש לך ארבע חנויות בהרצליה. איך אתה מסביר את זה'. אולי כי יריב בן-אליעזר זה באמת שם נדיר. כמה כאלה יש?".
ממערכת "אורלי וגיא" נמסר בתגובה: "אורלי וגיא מרכינים את ראשם בצער אל מול הטעות הנוראית שעשה אחד מחברי המערכת. אין ספק שמאז הטעות בהערכת המצב במלחמת יום הכיפורים לא נעשתה שגיאה בסדר הגודל הזה ואנו מצרים על כך. ולסיכום רק נאמר – נו באמת. העתקים: יושבת ראש הרשות השנייה, הגברת אווה מדז'יבוז'; השופטת דליה דורנר, נשיאת מועצת העיתונות; יצחק קדמן, לשעבר ראש המועצה לשלום הילד; אבי ניר, ממציא ומייסד mako".
הפוך שלדי, הפוך: מדבר סקר תרחק
ביום שלישי בערב פורסם בחדשות ערוץ 2 סקר מפתיע של מינה צמח ומנו גבע. לפי הסקר, ״יש עתיד" בראשותו של יאיר לפיד עוקפת את הליכוד בראשות בנימין נתניהו. למחרת, זו הייתה הכותרת ב"ידיעות אחרונות":
כך נראתה הכותרת של "הארץ":
זו הייתה הכותרת של "מעריב":
ורק ב"ישראל היום", בניגוד לשלושת העיתונים האחרים, הופיעה – הפתעה הפתעה – הכותרת הבאה:
ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.
אום כולתום פינת גאולה אבן
מה משותף לרב יוסף קארו ולסופר משה שמיר? שניהם הקדימו את זמנם. מה משותף לזמרת אום כולתום ולעיתונאית גאולה אבן? שתיהן איחרו את זמנן. מה משותף למוסף הפוליטי של "ישראל היום" ולמוסף "תרבות וספרות" של "הארץ"? שניהם לא נתנו לפערי הזמנים להפריע להם. שנתחיל? יאללה:
הציטוט (1): "חתימת הסכמי קמפ דיוויד והחזרת סיני למצרים הולידו אצלו אכזבה קשה מבגין, ויחד עם גאולה אבן הקים על הגדה הימנית של המפה הפוליטית את תנועת 'התחייה'" (נגה אלבלך על הסופר משה שמיר, מוסף "תרבות וספרות", "הארץ", 2.9.2016).
המציאות (1): בעת חתימת הסכמי קמפ דיוויד היה משה שמיר בן 57. גאולה אבן, לעומת זאת, הייתה בת שש, גיל שבו קצת קשה לייסד תנועה. הכוונה היא כמובן לגאולה כהן.
הציטוט (2): "מרן הרב יוסף קארו, שאהב את אום כולתום ושמע אותה, פסק שבזמן קריאת שמע אסור לשמוע אישה שרה" (אמילי עמרוסי מראיינת את הרב והפייטן הירושלמי חכם דוד מנחם, מוסף "ישראל השבוע", "ישראל היום", 2.9.2016).
המציאות (2): יוסף קארו, מחבר "שולחן ערוך", לא יכול היה לאהוב את אום כולתום, מכיוון שמת יותר מ-300 שנה לפני שהזמרת המצרייה נולדה. הכוונה היא כמובן לרב עובדיה יוסף.
אמילי עמרוסי, למה לא תיקנתם לפחות באתר?
"טעות סופר שלי. יתוקן כמובן".
כתבת החינוך של "הארץ" ממליצה לקולגה בחדשות 10: תרגיע עם התעופה העצמית
ביום שני פרסם כתב החינוך של חדשות 10, עמרי מניב, כי משרד החינוך יאסור על שימוש בטלפונים חכמים בשיעורים, וכי בשל החשש מקרינה יופחת השימוש באמצעים טכנולוגיים בבתי הספר. עד מהרה זכה הסיפור למחמאה מיואב ריבק, מה שהוביל כמובן לקרב ציוצים שבו היו מעורבים יפעת גליק (ערוץ 1), אבי מוסקל (עורך "מבט") וירדן סקופ (כתבת החינוך של "הארץ"). לא נגענו:
יואב ריבק: "הסיפור הכי טוב היום. אם לא היה את עניין החניון בטח היה פותח מהדורה".
יפעת גליק: "באמת פרסום מעולה. פורסם בערוץ הראשון ב-25 באוגוסט".
עמרי מניב: "ראית 'אסור' ו'טלפון' והרגשת כל כך בטוחה בעצמך כדי להטריל? מקווה שרמת התחקיר לכתבות שלך קצת יותר גבוהה. ואכן סיפור מצוין של איתם לחובר, אבל אחר. אנחנו פרסמנו על חוזר מנכ"ל משרד החינוך שאוסר באופן גורף שימוש פדגוגי בסמארטפונים בשיעורים עצמם, הגבלה משמעותית על השימוש במחשבים וטאבלטים ופרויקט חדש להשאלת טאבלטים".
ירדן סקופ: "ההגבלות הן בגלל הבג"צ בנושא. הבטיחו לשופטים שיכתבו חוזר וזו התוצאה".
עמרי מניב: "זה ודאי גם פקטור, אבל חוות דעת של משרד הבריאות השפיעו כאן מאוד".
ירדן סקופ: "בג"צ זה לא 'גם פקטור'. הם חייבים למלא את הוראותיו וזה... אגב גם על הקרינה היה בג"צ".
עמרי מניב: "זה כן גם פקטור, יש לי את הממצאים, פרסמתי את הסיפור, מצטער לקלקל".
ירדן סקופ: "לא יזיק לך להירגע קצת עם התעופה העצמית. סחתיין על הסיפור אבל תהיה בן אדם. גם התשובה שלך ליפעת גליק דוחה".
עמרי מניב: "כך אני עונה לטרולים קבוע. לא אישי. תעופה עצמית זה לבטל כלאחר יד פרסום של מישהו מבלי להכיר את העובדות".
ירדן סקופ: "אז קולגות זה טרולים? אני בטח לא ביטלתי לך את הסיפור. אמרתי מה שאני יודעת בתור מי שגם עוקבת אחריו".
יואב ריבק: "זה לא אותו סיפור".
אבי מוסקל: "אותה כותרת, אותו סיפור, דגש אחר".
עמרי מניב: "לא קראת את החוזר מנכ"ל. אין בו מילה על מה שפרסמתם. תנו אמון בסיפורים שלכם במקום להיאחז בכוח בשל אחרים".
דברים בשם אומרם: משכפלים טעויות
בכירי כתבי ערוץ 10 (ולא רק הם) מדברים על אָריתריאה, אָנטבה, אָסטרטגיה וחוטאים בעוד אינספור בלבולים בין E ל-A, ומשכפלים זה את הטעויות של זה.
מילא מרואיינים (וגם הם לא פטורים מדיוק), אבל מנחים, כתבים, פרשנים ומבקרים של הערוץ. מי שלא יודע להגיע נָרָטיב או כָּאוֹס וחייב להשתמש בנֶרֶטיב וכֶּאוֹס, זקוק למישהו שיתקן אותו. כך גם מי שחושב שאומרים קלָיידוסקופ ולא קָלֵיידוסקופ וסטָטוסקופ במקום סטֶטוסקופ.
ביום חמישי אחת הכתבות החינניות שלהם דיברה על סרט חדש, "ידי אבן" נדמה לי, שעוסק במתאגרף מפּנֶמָה. כן, כן, פָּנֶמָה! לפני כמה שבועות היא גם הזכירה את טָרֶנטינוֹ בירושלים. או שהיא אמרה באותו הקשר קווָנטין במקום קווֶנטין.
ואלה אך ורק דוגמאות מתחום הלועזית. גם בעברית לא חסרות דוגמאות שצורמות את האוזן.
הצעתי את עצמי לפני כמה חודשים לתפקיד יועצת לשון בערוץ 10, לא דרך בכירי הערוץ כי לא הצלחתי להגיע אליהם, אלא דרך מקושרים בעלי השפעה. התשובה שקיבלתי הייתה: תודה, אבל אין צורך, יש לערוץ 10 יועץ לשון...
(רות שפירא, מתרגמת, בדף הפייסבוק שלה)
מחדשות 10 נמסר בתגובה: "כתבי חדשות 10 נעזרים באחד מיועצי הלשון הטובים בישראל, אייל פרבר, שעושה עבודה מצוינת".
צל"ש
המשאית עם הצל״שים עושה את דרכה ממחלף פולג לעבר כתבות "הארץ" לי ירון ושרון פולבר, שלפני חודש וחצי פרסמו תחקיר משובח על עסקאות הנדל"ן המפוקפקות של ראשת העיר נתניה ובנה. השבוע נעצרו מרים פיירברג ובנה צפריר כחשודים בקבלת שוחד וטובות הנאה.
קצת אלכוהול לפני הצלצול
פתאום רבצה עליי מן הרגשה כזאת של צועני, אבל בדיוק אז הטלפון צלצל. על הקו היה הקונספירטור.
"מה שלומך, הורביץ", הוא התעניין במפתיע. "תגיד, הילדים כבר חזרו לבית ספר? מה הם אוהבים שמורחים להם בסנדוויצ'ים?".
"כמו תלמידים אחרים, אתה יודע", אמרתי בהיסוס. "גבינה, חומוס, קצת ירקות, לפעמים שוקולד".
"זהו? וואלה? מאוד בנאלי", פסק הקונספירטור. "לא נורא, הורביץ. בשביל זה יש לך אותי. רוצה טיפ שגם ישדרג לילדים שלך את הטעם בכריכים, גם יהפוך אותם להרבה יותר בריאים ורגועים, ואפילו יגביר אצלם את השמחה?".
"נשמע 10", אמרתי בציפייה.
"10, בטח 10", שמח הקונספירטור. "כל מה שאתה צריך לעשות הוא פעולה די בסיסית: פשוט תוסיף להם לסנדוויץ' ארבע כפות מדודות של וודקה".
"אתה ממש צוחק עליי עכשיו, נכון?", הזדעקתי. "אלה ילדים רכים. מה פתאום לדחוף להם לסנדוויץ' משקה אלכוהולי?".
"מצטער, ותדע הורביץ שזה בכלל לא טיפ שלי", הצטנע הקונספירטור. "מצאתי אותו במוסף 'זמנים בריאים' בשיתוף תנובה, שצורף ל'ידיעות' ביום שישי האחרון. תאמין לי, קצת אלכוהול והריכוז שלהם בשיעורים ישתפר פלאים".
"לא מאמין", שללתי את האפשרות. "ותסלח לי, אבל לא סביר ולא ראוי שמוסף בריאות, אפילו אם הוא שיווקי, ימליץ להוסיף וודקה לסנדוויצ'ים של ילדים".
"מתפלא עליך שאתה מגיב ככה", קטע אותי הקונספירטור. "קבל את המתכון שהופיע במוסף לסנדוויץ' של יום שני. מרקרתי לך את הוודקה".
"עדיין לדעתי זו בטח טעות הגהה", מיאנתי להאמין. "או לכל היותר צירוף מקרים".
"די, מספיק הורביץ. לא נמאס לך כבר מזה?", התלהט הקונספירטור. "תדע לך שבכל פעם שאתה אומר 'צירוף מקרים' במקום לעשות עבודה עיתונאית, ככה פחות סופרים אותך ואת הטור הארוך מדי שלך".
"לא ידוע לי על זה", אמרתי. "יש לך ראיות אמפיריות?".
"בטח, זה ניכר לעין", אישר הקונספירטור. "הנה, רק בשבוע שעבר דיברנו כאן על עו"ד גלית קרנר, בת הזוג של יוסי יהושוע, שקיבלה ב'ידיעות' בחודשים האחרונים יותר תמונות מכל עורך דין אחר. היית מצפה, לאור הפרסום, ש'ידיעות' ירגיעו קצת עם התמונות שלה, נכון? אבל מה שקרה זה בדיוק להיפך. בגלל שהתעקשת שמדובר בסך הכול בצירוף מקרים, אז ביום שני דחפו ב'ידיעות' תמונה נוספת של גלית, שהיא כבר השישית שלה בעיתון בארבעת החודשים האחרונים. המסר פשוט וחד: מצפצפים עליך, הורביץ".
"וואלה וואלה, הישג יפה מאוד של גלית", אמרתי בהתפעלות.
"אתה גרוע, הורביץ. באת לקלל ויצאת מברך. בקצב הזה, עוד תמצא את עצמך ב-nana10", נאנח הקונספירטור וניתק.
ואם כבר ניתוקים, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת" ובערוץ 10 וש-mako מתחרה באתר "וואלה".
הטור של שבוע שעבר: יאללה, נגמרה הקייטנה
כתבו לאביב הורביץ: aviv.hurvitz@mako.co.il