מי נגד מי השבוע (עיצוב: סטודיו mako)
מי נגד מי. טור ביקורת התקשורת של אביב הורביץ | עיצוב: סטודיו mako

קודם נהרוס אותך, אחר כך נלטף

למחרת העיסוק בסיקור הלא בלתי צהוב של פרשת אייל גולן, נסגר ב"ידיעות" עוד מעגל צהוב, לא בלתי מוזר. הכוכב התורן: שרון גל. 

מה גורם לאדם, ש"ידיעות אחרונות" פירסם נגדו תחקיר ו/או סיקר אותו (לטענתו) באופן שלילי או בלתי הוגן, להחליט כעבור מספר שבועות ו/או חודשים ו/או שנים להתראיין ו/או להעניק בלעדיות דווקא לעיתון שלדבריו כל כך פגע בו? לשרון גל הפתרונים.

וגם לאילן רבינוביץ', בר רפאלי, יולי תמיר, מרגלית צנעני, עוזי ארד וצביקה פיק.

ביום שישי האחרון, פחות משבועיים לאחר שהמשטרה החליטה לסגור את תיק החקירה נגדו, הוקדש שער מוסף הדגל "7 ימים" ליומנו האישי הנרחב של שרון גל. על פני שישה עמודים נוספים תיאר גל לפרטי פרטים את גרסתו לחודשים הלא קלים שעברו עליו מאז שעזב את ערוץ 10 ועד היום. פרט אחד, כמובן, לא הוזכר: הידיעות השליליות וכתבת התחקיר שפורסמו נגדו באותו "ידיעות אחרונות" חצי שנה בלבד קודם לכן.

"גל עכור", זו הייתה כותרת השער של מוסף "7 לילות" ב-31 במאי. תמונת הארכיון (שצולמה לפני כן לצורך כתבה אחרת שנגנזה לבסוף) התאימה לאימפקט השלילי של התוכן ואפילו חיזקה אותו. גל נראה בו מצולם בבריכה, בהבעה זחוחה, כשסיגר עבה תחוב לפיו. התחקיר הביא עדויות אנונימיות על הערות מיניות של גל לעבר עובדים, על התנהגותו הבוטה, על אאוטינג שעשה לקולגה שאיתו צ'יטט להנאתם באתר "אטרף" ועל מעלליו הנוספים במסדרונות ערוץ 10. גל רתח על "ידיעות". בפוסט שפירסם בפייסבוק העלה טענות חמורות נגד העיתון, סיפר על הבחילה שחש כשקרא את "7 לילות" והגדיר את הכתבה כ"מטען צד" ו"פיגוע". לא פחות.

שרון גל
לפני (למעלה): תחקיר על שרון גל ב"7 לילות". אחרי (למטה): יומנו של שרון גל ב"7 ימים"
ביום שבו פורסמה הכתבה התראיין גל, נסער, לתכנית "מייבשים את הביצה" ברדיו תל אביב. "'ידיעות אחרונות' יצטרכו להביא אחד אחד את האנשים שהם מצטטים שאני כביכול אמרתי להם דברים איומים כאלה", הצהיר בכעס. "האם אני מתכוון לפעול במישור המשפטי? חד משמעית כן".

נעבור ברשותכם לשטוקהולם. אם להידרש לרגע לעולם הפסיכולוגיה, בתסמונת שטוקהולם מזדהה החטוף עם שוביו ומפתח הזדהות נפשית עם מעשיהם. במקרה של גל, עולה מאליה השאלה מדוע במקום להגיש כמובטח תביעה נגד העיתון שלדבריו פגע בו כל כך, הוא העדיף דווקא לחזור לחיקו של "ידיעות"?

למחרת החלטת המשטרה לסגור את התיק התראיין גל לניב רסקין, ששאל אותו האם בכוונתו להגיש תביעה. "לעסוק בדבר הזה זה לנבור בפצע", ענה גל למראיין בטון מפויס. "אני לא רוצה להצהיר הצהרות מרחיקות לכת". כעבור 11 ימים בלבד כבר יכלו קוראי "7 ימים" לנבור בפצע ולעיין ביומנו.

שרון גל, למה פרסמת את היומן דווקא בעיתון שערך תחקיר נגדך?
"אני לא רוצה להתייחס לזה".

היו איזשהן הבנות בינך לבין "ידיעות" שאם התיק במשטרה ייסגר הם יפרסמו את היומן שלך?
"אין ולא היה שום הסכם".

שרון גל לא לבד. בשיא הפרשה הוא פגש על בסיס קבוע את הפסיכיאטר אילן רבינוביץ' (מה שלא הפריע לפסיכיאטר לראיין את גל למגזין "ליידי גלובס"). אותו רבינוביץ' – עולם קטן – עבר עם "ידיעות" תהליך דומה עד זהה למסלול שגל סיים רק השבוע. במרץ 2011  פירסם מוסף "7 לילות" תחקיר קטלני על רבינוביץ', שבו נטען בין השאר כי במקרים מסוימים לא שמר על החיסיון הרפואי של מטופליו. רבינוביץ' הפגוע הגיש תביעת דיבה נגד "ידיעות", שכללה טענות קשות וחמורות נגד העיתון. כעבור חודשים אחדים הגיעו הצדדים לפשרה, רבינוביץ' קיבל פיצוי כספי צנוע ומשך את התביעה.

מי נגד מי אילן
לפני (למעלה): תחקיר על אילן רבינוביץ' ב"7 לילות". אחרי (למטה): יומנו של אילן רבינוביץ' ב"7 ימים"

במרץ 2012, שנה לאחר התחקיר המקורי נגד רבינוביץ' ב"7 לילות", נחשפה באותו מוסף פרשת "הכדורים הפסיכיאטרים" בבית האח הגדול (מבית "קשת" וכו', אל שכחו את ההערה האהובה בסוף הטור). גם הפעם מיהר רבינוביץ' להצטייד בעורכי דין ולתקוף בחריפות את "ידיעות". ממש כמו שרון גל, זה לא מנע ממנו לעבור די מהר מעוינות הדדית לחיבוק עם העיתון שהכפיש אותו (לטענתו) בשתי כתבות שער. בחודש יוני 2012 התפרסם יומן פרי עטו של רבינוביץ' על "תופעת הריאליטי" במוסף "7 ימים". כמו במקרה שרון גל, הביקורת של "ידיעות" על רבינוביץ' והביקורת של רבינוביץ' על "ידיעות" היו כלא היו.

רבינוביץ', למה בחרת לכתוב דווקא לעיתון שפרסם תחקירים נגדך?
"אני מסרב לדבר על עצמי".

גם רבינוביץ' לא לבד. דוגמה נוספת לריטואל היא בר רפאלי. באוקטובר 2007 התראיינה רפאלי, ממקום מושבה דאז בלוס אנג'לס, למוסף החג של "ידיעות". זמן קצר לאחר מכן העלתה טענות שונות ומשונות נגד "ידיעות" ואיימה בתביעת ענק נגד העיתון על ציטוטים שלה שכביכול סולפו. במכתב התראה ששלחה עורכת הדין של רפאלי נכתב בין היתר: "'ידיעות' יזם ועודד עשיית לינץ' תקשורתי וציבורי בבר רפאלי לאחר שתומרנה בזדון על-ידי כתב העיתון ועורכיו. כבר עם פרסום הקדימון הראשון על הכתבה החל מסע שיסוי נטול עכבות ומתוזמן היטב של ידיעות אחרונות כנגד בר רפאלי תוך רמיסת כבודה וביזוייה, וכל זאת בכוונה לעשותה מטרה לשנאה ולבוז בעיני הציבור".

בר רפאלי
לפני (למעלה): שיחה עצבנית עם בר רפאלי במוסף החג. אחרי (למטה): ראיון מפויס עם בר רפאלי ב"7 ימים"

לינץ'? זדון? שיסוי? בספטמבר 2009, פחות משנתיים אחרי הטענות החמורות של אותה רפאלי נגד אותו "ידיעות", היא התארחה בכתבת שער חיובית ונרחבת במוסף "זמנים מודרניים". במרץ האחרון היא שוב התראיינה ל"זמנים מודרניים", ובחודש שעבר היא קינחה בראיון שער לדנה ספקטור במוסף "7 ימים".

שלום לציפי רפאלי, אמא של בר, מה גורם למי ששלחה ל"ידיעות" מכתב כל כך חריף, ללכת ולהתראיין אחר כך מספר פעמים לאותו "ידיעות"?
"הראיונות של בר הם מתוקף היותה פרזנטורית של חברה זו או אחרת, וכמתחייב בחוזה. מעולם היא לא התראיינה שלא מתוקף חוזה, וכאשר חברה משלמת לבר עבור שירותיה, היא לא תתנה זאת באי מתן ראיונות לעיתון זה או אחר. בנוסף, העוול נעשה על ידי העורך בזמנו, רענן שקד. לשמחתנו הוא אינו עורך יותר, כי אם כתב זוטר, ולכן איננו משליכות את התנהגותו בהקשר לכתבה שבה מדובר – בה הוצאו דברי בר מהקשרם בצורה בוטה על מנת למכור כמה שיותר עיתונים – על כתבים אחרים שכוונותיהם טובות ושלא אמורים להינזק מכך".

צביקה פיק
לפני (למעלה): תחקיר על צביקה פיק ב"7 לילות". אחרי (למטה): ראיון עם צביקה פיק ב"7 לילות"

באוגוסט 2008 פרסם "7 לילות" תחקיר נוקב על התנהלותו העסקית הבעייתית של צביקה פיק. כעבור שנתיים וחצי, בינואר 2011, העניק פיק ראיון לאותו מוסף ממש. חלפו שבעה חודשים ובאוגוסט 2011 התפוצצה פרשת מרגלית צנעני. "ידיעות" הירבה לסקר את הסתבכותה של הזמרת, כולל תחקיר עליה שפורסם ב"מוסף לשבת". שיא של עיתונות צהובה הושג כאשר "ידיעות" פרסם על גבי העמוד האחורי תמונה אכזרית ובלעדית של צנעני במדי אסירה, שצולמה בתוך הכלא (ושבעקבותיה נפתחה חקירה פנימית בשב"ס). צנעני ומקורביה תקפו בבוטות את "ידיעות". זה ממש לא מנע ממנה, כעבור חמישה חודשים בלבד, בינואר 2012, להעניק ולקבל ראיון שער מפרגן במוסף "7 לילות".

מרגול
לפני (למעלה): תחקיר על מרגלית צנעני ב"מוסף לשבת". אחרי (למטה): ראיון עם מרגלית צנעני ב"7 לילות"

התופעה המעט משונה – של קורבנות הבוחרים להתראיין דווקא לעיתון שתקף אותם – אינה רק נחלת השואו ביז. בינואר 2007 פורסם במוסף "7 ימים" תחקיר לא מחמיא על שרת החינוך דאז, יולי תמיר. כעבור שבעה חודשים בלבד, באוגוסט 2007, התראיינה תמיר לאותו המוסף וקיבלה כתבת שער מפרגנת.

יולי תמיר
לפני (למעלה): תחקיר על יולי תמיר ב"7 ימים". אחרי (למטה): ראיון עם יולי תמיר ב"7 ימים"

עוזי ארד, לשעבר ראש המועצה לביטחון לאומי, ספג מ"ידיעות" לאורך שנים שורה של כתבות שליליות, שתחילתן כבר בקדנציה הראשונה של נתניהו כראש הממשלה, בעת שארד שימש יועצו המדיני. באותה תקופה פורסם נגדו תחקיר של גיא לשם וענת טל-שיר. בשנים האחרונות, כאשר חזר ארד למרכז הבמה, זכה מחדש ללא מעט כותרות נזיפה מ"ידיעות". זה לא מנע ממנו להעניק ל"ידיעות" שני ראיונות: האחד לאריאלה רינגל-הופמן ב"מוסף לשבת", במאי 2011, יומיים בלבד לאחר ש"ידיעות" קטל אותו בעמוד הראשון, עם הכותרת הראשית "המדליף הלאומי". את הראיון השני העניק ארד כעבור עשרה חודשים, לנחום ברנע ושמעון שיפר, באותו מוסף ממש. (ובמאמר מוסגר – כל עוד ארד נמנה עם הגרעין הקשה של נאמני נתניהו, ב"ידיעות" כתבו נגדו. מהרגע שבו ארד בחר לתקוף את נתניהו – "ידיעות" עבר לסקר אותו באופן אוהד וחיובי).

עוזי ארד
"לפני (למעלה): כותרות שליליות על עוזי ארד בעמודי החדשות. אחרי (למטה): ראיון עם עוזי ארד ב"מוסף לשבת

עוזי ארד, למה בחרת להתראיין, ועוד פעמיים, לעיתון שכל הירבה להתנכל אליך?
"נתתי ראיון או שניים ל'מעריב', שניים לארי שביט ב'הארץ', ושניים ל'ידיעות'. את כל הראיונות נתתי בשל זהות המראיין, שאותו הערכתי יותר מאשר את העיתון בו הוא כותב.  התראיינתי ל'הארץ'  גם אחרי כותרות  מופרכות. אין כאן שוב מדיניות. הייתי שמח אם היה לי עיתון בית משלי, אבל אין לי".

בהינתן כל הדוגמאות הללו, אפשר להניח שלא ירחק היום עד שנזכה לראיון שער אוהד ובלעדי עם אייל גולן, באותו עיתון שרק בסוף השבוע האחרון פירסם תחקיר בן ארבעה וחצי עמודים על התנהגותו הפסולה.

"הדומיננטיות האבסולוטית של 'ידיעות' בכיסוי השערורייה התורנית מאפשרת לו למצות את התחום באופן מעורר השתאות", היטיב לסכם השבוע עורך "העין השביעית", חנוך מרמרי. "לתת לא רק את השערורייה עצמה מכל זווית אפשרית, אלא ליהנות מבלעדיות לקאמבק של גיבוריה, מעין 'אחד פלוס אחד' טבלואידי. מהדורת יום חמישי האחרונה ממחישה בבירור את המנגנון הכפול שהעיתון השכיל לפתח: בידו האחת הוא חושף במלוא העוצמה את ערוותם של גיבורי התרבות שבנה וטיפח, ובידו האחרת הוא מספק להם את הבמה המתאימה כדי לחזור לתמונה ולהמשיך לצבור כותרות".

מ"ידיעות אחרונות" נמסר בתגובה: "אנו גאים על כך ש'ידיעות אחרונות' מוביל בכיסוי הישגי של כל האירועים המשמעותיים שמתרחשים במדינה, בין אם זה פרשת אייל גולן, בין אם זה הסכם הגרעין עם איראן, היחסים של עוזי ארד בלשכת ראש הממשלה, ועד הסיקור המרגש השבוע עם מותו של אריק איינשטיין. אנו גם גאים על כך  שכל מי שיש לו משהו חשוב או מעניין לומר לציבור בוחר לעשות זאת ב'ידיעות אחרונות',  כי הוא מבין שיקבל ב'ידיעות אחרונות' את הבמה המקצועית וההגונה ביותר".

הקוצ'מוץ' של פולה

נכון לעכשיו, הסיכוי שג. יפית תהיה בסופו של יום בעלת המאה ובעלת הדעה בערוץ 10 נמוך עד קלוש. למרות זאת, בקומה ה-15 בבית הורד דיברו גם השבוע על ההפתעה, שלא לומר תדהמה, שאחזה במנכ"ל הערוץ רפי גינת כשנודע לו ברגע האחרון ממש – רק בעקבות בקשת תגובה של לי-אור אברבך מ"גלובס" – על עסקת לאודר-יפית.

דר פולה
ד"ר פולה בליק-דיין ב"הכל כלול". הכל כלול
בקומה ה-16 הופתעו מהיבט אחר של העסקה. בכתבת השער של "דה וויקנד" סיפר חגי עמית בשישי האחרון כי מי שאחראית לחיבור הראשוני בין ג. יפית לבין לאודר היא לא אחרת מאשר המטפלת האלטרנטיבית פולה בליק-דיין. ד"ר פולה, על פי הכתבה ב"דה מרקר", היא המטפלת הקבועה של מיכל גרייבסקי, חברת דירקטוריון ערוץ 10, יו"ר ועדת הכספים, ומי שנחשבת לאישה החזקה בערוץ. מטופלת אחרת של ד"ר פולה היא יפית גרינברג המוכרת יותר כג. יפית. ד"ר פולה שמעה מגרייבסקי שלאודר מעוניין להיפרד מהשקעתו בערוץ 10. ד"ר פולה שמעה מגרינברג שהיא בשלה לאתגרים חדשים. השאר היסטוריה, ואפילו היסטריה.   

גורם בבית הורד נזכר השבוע באירוע זניח שהתרחש לפני כחצי שנה בתכנית הצרכנות היומית "הכל כלול", בהגשת נגה ניר-נאמן וסיוון כהן. עם עלייתה של התכנית הושקה בה פינה של ידידה קרובה אחרת של גרייבסקי, העיתונאית ליאורה גולדנברג-שטרן, בעלת הטור "ליאורה" בשבועון "סופהשבוע". גולדנברג-שטרן עברה טיפול מצולם וסיפרה עליו לצופים. מי המטפלת? ד"ר פולה.

הכתבה של ליאורה הייתה נחמדה וידידותית. כשחזר השידור לאולפן, עברו המגישות לשוחח עם הילה אלרואי, כתבת הבריאות של חדשות 10. אלרואי, שכנראה לא הייתה מודעת למערך החברויות מאחורי הקלעים, אמרה משהו כמו "כוסות רוח למת", מה שגרם לעוגמת נפש גם למטפלת ד"ר פולה וגם למטופלת גרייבסקי. 

מיכל גרייבסקי, תרצי להגיב?
"האייטם שקרי, ויש בו פגיעה בצנעת הפרט ובחיסיון רפואי. יום טוב".

 ד"ר פולה בליק-דיין סירבה להגיב.

למה באמת עזב יוסי מלמן את "הארץ", ואיך קשורים לזה אלוף במיל', חוקר פרטי וקלטת לוהטת?

עיתון "הארץ" הוא מאמין גדול בשקיפות. בשנה האחרונה פורסמו בו לפחות שלושה מאמרי מערכת הקוראים לשקיפות בכל הקשור להוצאות מעון ראש הממשלה, דיוני ועדת השרים לחקיקה, ותקציב השירותים החשאיים. גם העורך הראשי, אלוף בן, נדרש במאמר פרי עטו לחשיבות השקיפות השלטונית. טיפ טיפה חבל שהשקיפות הזו נעצרת על מפתן דלתו של "הארץ".

בפרשייה הבאה רב הנסתר על הגלוי. גיבוריה הראשיים הם עיתונאי ותיק, קצין בכיר וחוקר פרטי.

העיתונאי הוא יוסי מלמן, לשעבר פרשן "הארץ" לענייני מודיעין, טרור ונושאי גרעין. הקצין הבכיר הוא אלוף במיל' ישראל זיו, כיום ראש חברת "גלובל CST", המספקת ייעוץ בטחוני. ויש בה גם מי שאפשר לכנות "האדם השלישי".

יוסי מלמן צילום ויקיפדיה (צילום: מתוך ויקיפדיה)
יוסי מלמן. "מעולם לא פעלתי ביודעין ובזדון בשליחותו של אף גורם עסקי" | צילום: מתוך ויקיפדיה
בין אוקטובר 2009 למאי2011  פרסם מלמן חמש כתבות שליליות על ישראל זיו והחברה שבראשותו. בראשונה תיאר מלמן כיצד זיו ניהל משא ומתן על צירופו של סוחר נשק שנוי במחלוקת כמשקיע בחברה; בכתבה השנייה סיפר כי חברת "גלובל CST" חתמה על חוזה להקמת משמר נשיאותי לרודן האכזרי ששלט בגיניאה; בכתבה השלישית דיווח על חקירה שנפתחה נגד זיו בעקבות החתימה על אותו חוזה בגיניאה; ברביעית עידכן כי בתום החקירה הוחלט לקנוס את חברת "גלובל CST"; ובחמישית דיווח על מגעים בין זיו לבכירי השלטון בחבל אבחזיה, שהובילו לתקרית דיפלומטית של ישראל מול גיאורגיה.

האלוף במיל' זיו לא אהב, בלשון המעטה, את הסיקור השלילי העקבי של מלמן, וחשד במניעיו. מכאן ועד לתרגיל עוקץ בינלאומי הדרך לא הייתה ארוכה.

תשעה חודשים אחרי הכתבה האחרונה שמלמן פירסם על זיו, נודע כי הוא פורש מעיתון "הארץ". הנימוק הלכאורי: סוג של תחושת מיצוי.

כעת מתברר שהסיפור שמאחורי עזיבתו של הפרשן הוותיק מורכב הרבה יותר. גורם המקורב לנושא מספר שמלמן, פרשננו לענייני שושו, הוקלט כשהוא מביע נכונות לקבל כסף מגורם עסקי, הקשור לעולם השושו. כל זה בזמן שהוא מועסק כעיתונאי פעיל. הקלטת הלוהטת הועברה לידיו של האלוף במיל' ישראל זיו. זיו מסר אותה לראשי מערכת "הארץ", בתוספת טענות נגד מלמן ומראי מקום. זמן לא רב לאחר מכן סיים מלמן את עבודתו בעיתון. את משכורתו האחרונה מ"הארץ" הוא קיבל במאי 2012. באותו חודש ממש התחיל לכתוב עבור אתר "וואלה!", לא ממש פסק זמן ארוך שמתכתב עם "תחושת המיצוי", שעליה דיבר מלמן בשיחות פרטיות.

בתגובה המעט מכובסת שמסר מלמן כשפורסם דבר פרישתו הוא אמר: "יש רגע בחיים שאתה מרגיש שצריך לעשות משהו אחר, וחשבתי על זה לא מעט שנים". גורם ששוחח עם האלוף זיו אמר השבוע בהתייחסו לגרסה הרשמית של מלמן: "אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק". בכל מקרה, מלמן שהרגיש שהוא צריך לעשות משהו אחר, עשה משהו די דומה ב"וואלה!" במשך קרוב לשנה, עד לגל הקיצוצים באתר. כיום הוא כותב בשבועון "סופהשבוע".

יוסי מלמן
הכתבות של מלמן ב"הארץ" על ישראל זיו. לא תמצאו אותן בגוגל
כמו באחדות ממיטב הפרשיות שמלמן פרסם בעבר, גם את הפרשה הזו, שהוא עצמו עומד במרכזה, אופף מסך עשן. "יש פה הסכמי חשאיות ושמירת סודיות על ידי כל מיני צדדים על הנסיבות האמיתיות של העניין", אומר גורם המקורב לנושא. "ליוסי נעשה תרגיל מלוכלך, ומישהו ניסה להפליל אותו. בפועל הוא לא קיבל כסף. הרמיזה שלו בדיאלוג עם הגורם העסקי שכאילו הוא רוצה לקבל כסף אם משהו ייצא אל הפועל בעתיד מהדיאלוג ביניהם הייתה חלק מתרגיל חקירה שהוא עבר. יוסי פעל בעניין הזה אולי בטיפשות, אבל הוא אמר את מה שאמר כדי לנסות לחשוף מי עומד מאחורי המהלך הזה".

מקורב לנושא אומר שב"הארץ" העדיפו טיפול מהיר והחלטי בתלונה של ישראל זיו. מלמן רצה בתחילה להסביר לקברניטי העיתון את מורכבות העלילה והדקויות שלה, אבל כשהבין לאן נושבת הרוח בצמרת המערכת, הוא הגיע למה שהוגדר כ"הסכם פרישה מרצון".

דגל השקיפות מתנוסס דרך קבע בגאון מעל מערכת "הארץ". כנראה שיש מקרים מוצלחים יותר מאשר המקרה של מלמן שבהם מתקיים הפסוק "נאה דורש – נאה מקיים". בהודעת הפרידה החמיא מו"ל "הארץ", עמוס שוקן, לפועלו העיתונאי של מלמן, ולא הזכיר את האירועים שקדמו לעזיבתו. בסמיכות זמנים, כל הכתבות השליליות שפרסם מלמן על ישראל זיו, ושהובילו להפעלתו של החוקר הפרטי ולהשגת הקלטת הלוהטת, הוסרו מאתר "הארץ" ולא ניתן למצוא אותן כיום אפילו בגוגל.

ישראל זיו, אתה יכול להוסיף פרטים על נסיבות עזיבתו של יוסי מלמן את עיתון "הארץ"?
"אין לי עניין להיכנס לזה, ויש לי סיבות למה אני לא רוצה להיכנס לזה".

אולי תוכל להתייחס לחלק מהפרטים? הבנו שזה סיפור רגיש.
"אם הבנתם אז הכול בסדר".

אנחנו לא מבינים הכול.
"אני לא יכול לשתף פעולה. גם אם תשאלו אני לא אענה. אם אתם רוצים שיחת רקע על המזרח התיכון, אשמח לשוחח. בנושא הזה אני מעדיף לא לדבר".

יוסי מלמן, מה תגובתך?
"מעולם בחיי העיתונאיים לא פעלתי ביודעין ובזדון בשליחותו של אף גורם עסקי או מסחרי, בין אם מדובר באיש עסקים או בחברה. מעולם בחיי העיתונאיים לא קיבלתי כסף ושום טובת הנאה מגורמים שכאלה. עזבתי את עיתון 'הארץ' בהסכמה במאי 2012, לאחר שחשתי כי מיציתי את עצמי. על פי הסכם שיש לי עם עיתון 'הארץ' הם שילמו את כל מה שהגיע לי ואין לי שום טענות".

עורך "הארץ", אלוף בן, מהן הנסיבות האמיתיות שבגללן נאלץ יוסי מלמן לעזוב את עיתון "הארץ"?
"לא אתייחס לזה בשום צורה".

האם אתה לא סבור שעיתון הדורש שקיפות צריך לספר לקוראיו על נסיבות עזיבתו של אחד העיתונאים הוותיקים?
"גם לזה לא אתייחס".

מו"ל "הארץ", עמוס שוקן, נשאל מדוע בדברי הפרידה שלו מיוסי מלמן הוא לא אמר דבר על נסיבות עזיבתו, וכן האם ראוי בעיניו ש"הארץ", שהטיף לא פעם במאמרי המערכת שלו לשקיפות, יסתיר מידע רלוונטי מקוראיו וממעסיקים פוטנציאליים של מלמן. שוקן נמנע מלהגיב לשתי השאלות.

הרבה להפציץ: גונן גינת 

ביום ראשון לפנות בוקר נחתם בז'נבה ההסכם בין המעצמות לאיראן. סיבה מספיק טובה עבור "ישראל היום" לנגח את "ידיעות אחרונות". למחרת, ביום שני, כבר הופעל תותח הוולקן גונן גינת, שתקף את צביעותו, כך לדבריו, של העיתון המתחרה. "עכשיו הם חוזרים, השיפרים, עם פליק-פלאק שלא היה מבייש מתעמלת מרומניה באולימפיאדה", כתב גינת. "סליחה, האם לא אתם עצמכם הזהרתם שאסור לתקוף? ומה הייתה המלצתכם? שאם נהיה נחמדים לאובמה, אז ב'דו שיח דיסקרטי' הוא יפתור הכול?".

שמעון שיפר, מה תגובתך לזה שהפכת לשיפרים ב"ישראל היום"?
"אני מעדיף שלא להגיב".

אין תמונה
גונן גינת. הזכיר לרעה את "ידיעות" 23 פעמים בשנה האחרונה
זו כמובן לא הפעם הראשונה שבה "ישראל היום" תוקף את "ידיעות", וגם לא השנייה או השלישית. ואם לדייק: בשנה האחרונה תקף "ישראל היום" את "ידיעות אחרונות" לא פחות מ-54 פעמים, כלומר יותר מפעם בשבוע בממוצע. ראשון המצליפים הוא התותח גונן גינת, שבשנה האחרונה הזכיר לרעה את "ידיעות" 23 פעמים תמימות. מיד אחריו ממוקם טנק המרכבה דרור אידר, שבשנה האחרונה תקף את "ידיעות" ב-13 הזדמנויות שונות. בשאר 18 התקיפות חולקים, בין היתר, מטוס האף 35 המשוכלל מכולם, העורך הראשי עמוס רגב, בועז ביסמוט, איציק סבן, מרדכי גילת, מתי טוכפלד, חזי שטרנליכט, חיים שיין וכמובן הקורא המפורסם ק. מלכה מגני תקווה, שבסך הכול שלח מכתב למערכת והופתע למצוא אותו בטור מובלט, מתחת לכותרת הגג המרומזת "אימפריית הרשע של נוני מוזס".

גונן גינת, ברכות, הגעת למקום הראשון!
"על מה מדובר?".

על זה שבשנה האחרונה תקפת את "ידיעות" 23 פעמים, הרבה יותר מכל כותב אחר ב"ישראל היום".
"אני לא רוצה לדבר אתכם. כתבו אצלכם כל הרבה דברים לא נכונים עליי, שהגעתי למסקנה שאין טעם להכחיש ואין טעם לאשר. ולא רק בהקשר שלי. אם היו עושים עליכם ביקורת, לא היה מופיע טור אחד. מעכשיו, כשהמספר שלך יופיע אצלי, אני לא אענה".

גזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה. או שכן

ביום שני ערך שר האוצר, יאיר לפיד, מסיבת עיתונאים חגיגית שבה הודיע על ביטול הכוונה להעלות את מס ההכנסה החל מ-1 בינואר. למחרת חגג "ידיעות" את ההחלטה של הבן יקיר לו (שאף התארח שלשום בעיתון הבית, כשפרסם טור פרידה מאריק איינשטיין) באמצעות כותרת השער "הקלה בגזירות" וכותרת הענק החגיגית "דמי חנוכה" בעמודים הפנימיים.

ידיעות
"ידיעות אחרונות" ביוני 2012 (למעלה) והשבוע. רטנו לפני שנה וחצי וחגגו השבוע
אלא שמהלך דומה לזה שביצע לפיד השבוע התרחש גם לפני כשנה וחצי: ביוני 2012 הוחלט לבטל את העלאת המע"מ שתוכננה לתחילת החודש שלאחר מכן. באותה תקופה שר האוצר היה יובל שטייניץ. ההחלטה על צמצום הגזירות הייתה של ראש הממשלה והשר לאסטרטגיה כלכלית בנימין נתניהו. באופן לא מפתיע, למחרת ההחלטה ההיא, בחר "ידיעות" דווקא שלא לחגוג, והסתפק בכותרת השער הביקורתית "כלכלת בחירות", כשבעמודים הפנימיים הופיעה הכותרת הסרקסטית משהו: "נתניהו מציג: הפתרון – גירעון".

ישראל היום
"ישראל היום" ביוני 2012 (למעלה) והשבוע. חגגו לפני שנה וחצי ורטנו השבוע

ומה באשר ל"ישראל היום"? ובכן, כמו במקרים קודמים אחרים, גם הפעם מדובר בתמונת מראה של "ידיעות אחרונות". שלשום, למחרת מסיבת העיתונאים של לפיד, הסתפק "ישראל היום" בכותרת הראשית היבשושית "מס הכנסה לא יעלה" ובכותרת הבלתי חגיגית "הוציא את העז" בעמודים הפנימיים. לעומת זאת, לפני כשנה וחצי, כאשר נתניהו ושטייניץ היו אלה שהקלו על הגזירות, ציין "ישראל היום" את האירוע בכותרת הראשית החגיגית: "הבשורה: הגירעון יגדל, המיסים לא", והסביר בעמודים הפנימיים כי "קופת המדינה תהנה מ-15 מיליארד שקלים נוספים".

שנאמר: כל אחד והעיתון שלו. 

ג'ניפר לורנס
ג'ניפר לורנס בעיתוני השבוע שעבר. "מעריב לנוער" ניצח

משחקי הרעב: התחלקות

לא פחות משלושה מוספים – "7 לילות" של "ידיעות אחרונות", "שישבת" של "ישראל היום" ו"גלריה" של "הארץ" – פרסמו ביום שישי האחרון כתבות פרופיל מחמיאות על השחקנית זוכת האוסקר ג'ניפר לורנס, כוכבת "משחקי הרעב". שלושה ימים תמימים לפני העיתונים הגדולים הללו, הקדים "מעריב לנוער" לפרסם ראיון שער בלעדי של הכתבת בלוס אנג'לס, איילה אור-אל, עם אותה כוכבת ממש. איך נפלו קרייריסטים.

תיק גנוסר

רבות וארוכות נכתב על מערכת היחסים הסבוכה בין אמנון דנקנר ז"ל, לבין חבריו לשעבר יוסי גנוסר ז"ל ורון מיברג יבדל"א. סדרת כתבות על גנוסר, שבן כספית פרסם לפני כעשור ב"מעריב" תחת עריכתו של דנקנר, הובילה לסכסוך דמים ולנתק בין גנוסר לדנקנר. מיברג, שצידד בגנוסר, התעמת בנושא עם דנקנר. על יחסיהם המורכבים כבר נכתב לא מעט. גנוסר ודנקנר כבר לא עימנו. אצל מיברג הפצע עדיין מדמם, כפי שניתן היה להתרשם בחודש יוני האחרון, כאשר כמעט חודשיים אחרי מותו של דנקנר הוא נפרד בטורו בעיתון "סופהשבוע" מחברו-יריבו לשעבר. "על בגידת דנקנר בחברנו יוסי גנוסר בכתבות שנשאו את הכותרת 'תיק גנוסר' ושהתפרסמו בחודשי חייו האחרונים של יוסי שנטה למות מסרטן – לא אכתוב כאן", ציין מיברג. "את שהיה לי לומר על הכתבות שהציגו את גנוסר כבוגד והחישו את מותו, כתבתי בספר ביוגרפי על גנוסר שאמור לראות אור השנה. אין לי בעיה לחכות חצי שנה לפרסום הדברים".

רון מיברג צילום - נעמי ליס מיברג (צילום: נעמי ליס מיברג)
רון מיברג. "ההפתעה והכעס שלי היו כה גדולים שסירבתי לקרוא את הספר המקוצר" | צילום: נעמי ליס מיברג
בשבוע הבא תחלוף בדיוק חצי שנה מאז שהדברים הללו נכתבו, והביוגרפיה של מיברג על גנוסר, שלא מעטים מצפים לה, עדיין איננה נראית באופק. מדוע? עורך הספר, רמי רוטהולץ, וניצה גנוסר, אלמנתו של יוסי גנוסר, סירבו השבוע לפרט. שמואל רוזנר, עורך ספרי העיון של הוצאת "כנרת, זמורה ביתן, דביר", שבה אמור הספר לצאת לאור, מסר כי "העריכה של הספר לקחה קצת יותר זמן מהמתוכנן, ולכן הוא לא יצא עוד בשנה זו. אני מקווה שייצא כבר בתחילת השנה הבאה".

רון מיברג, מה קורה עם הספר?
"לפני שלוש שנים הצעתי לערן זמורה לכתוב ביוגרפיה על יוסי גנוסר. הוא קפץ על המציאה. הדדליין היה שנה מיום חתימת החוזה. עבורי זו הייתה הרפתקה שטרם התנסיתי בה. לכתוב ספר מאפס, כולל תחקיר, כשגיבור הספר מת. כתב היד נמסר למו"ל במועד, ויש בו חומרים חדשים בנושאים שונים. מובאת בו גרסת המנוח במלואה לפרשת קו 300 ותיאור מלא של שליחותו בשירות תהליך השלום. יש בו גם את אמנון דנקנר והפרסום ב'מעריב' שקיצר את חייו של גנוסר".

אז למה הספר עדיין לא יצא לאור?
"את כתב היד שהעברתי קלט שמואל רוזנר, והתרשמותי הייתה שהדבר הראשון והאלמנטרי שהיה עליו לעשות זה לקרוא את הטקסט ששלחתי כדי להבין מה יש לו ביד ולהביע את דעתו. שאלתי את רוזנר האם קרא ומה דעתו. הוא השיב שקרא ודעתו טובה. בדיעבד הבנתי שלא אמר אמת. רוזנר מעסיק כמה עורכים, ואחד השמות שהוא העלה היה רמי רוטהולץ, שערך אותי ב'חדשות' וב'מעריב'. על רקע העבר המקצועי המשותף שלנו בחרתי ברוטהולץ. במשך חודשים ארוכים שבהם נתנו לי רוזנר ורוטהולץ להבין שהספר נמצא בעריכה, עבד רוטהולץ, בהוראת רוזנר, על ספרים אחרים, דחופים יותר. לי נאמר שהעריכה מתקדמת. בסוף החודשים הארוכים הללו נחשפה האמת. רוטהולץ הגיע לערוך את הספר באיחור גדול, שלא הייתי מודע לו. התחלתי לקבל קבצים של פרקים ערוכים, ועם הערות ושאלות שעליהן עניתי. באופן עקרוני גישתי היא שעורכים צריכים לערוך, ורוב הזמן קיבלתי את השגותיו של רוטהולץ, כולל קיצוצים והשמטות. באופן הזה הגענו לסוף העריכה ושנינו היינו שמחים וגאים בתוצאה הסופית".

ומה קרה בהמשך?
"רוטהולץ העביר את הספר להוצאה, ושם קראו אותו ערן זמורה ורוזנר. הניסוחים המדויקים אינם מולי, אבל הם היו מהזן הסופרלטיבי עם טענה מרכזית אחת, נגד אורכו של הספר שעמד, על פי מניינם, על 500 פלוס עמודים. חשוב לציין שכאשר קיבלתי את ברכתם לכתוב, לא נאמרה מילה אחת על מה שצריך להיות אורכו האופטימלי של הספר. לא היה כל דיון מהותי וכתבתי ללא מגבלה של מלים מתוך תחושת בטן של ההיקף הנכון לספר את סיפורו של גנוסר. בשל רגישות מוקדמת שלי להתנהלות של הוצאות ספרים, ביקשתי להכניס משפט אחד לחוזה ההתקשרות בינינו שלא הופיע בחוזה השגרתי. דרשתי להכניס: 'המו"ל רשאי למסור את כתב היד לעריכה, וזאת תוך התחשבות ברגישות כתב היד, בהיסטוריה של מחברו ככותב וכעורך ושיתופו בהחלטות תכניות'. בשבועות שלאחר מכן רוטהולץ ורוזנר נעלמו, ולמרות פניות חוזרות שלי קיבלתי תשובות מגומגמות. אחרי השבועות הללו שלח לי רוטהולץ גרסה נוספת של כתב היד. אז התברר לי שהוטל עליו לקצץ ארבעים אחוזים ממנו".

בלי שידעת על כך מראש?
"רוזנר, בעצה אחת עם זמורה, החליט לקצץ על דעת עצמו יותר משליש מהספר ולהעמיד אותי בפני עובדה מוגמרת. ההפתעה והכעס שלי היו כה גדולים שסירבתי לקרוא את הספר המקוצר. קיימתי עם רוזנר, רוטהולץ וזמורה שיחות נרגזות ביותר, שבסופן הודו שלושתם כי שיקול הדעת שלהם היה שגוי".

ובסוף הסכמת לקיצוץ?
"הדילמה שלי הייתה גדולה. הבנתי שאם אתעקש על גרסתי, אפשרות שלכאורה הייתה קיימת, ההוצאה עלולה לגרור רגליים ולהתייחס לפרויקט כאל תבוסה ידועה מראש, מה שיפגע בספר. חשתי מחויבות גדולה למשפחת גנוסר ולכן קיבלתי החלטה רעה בלחץ, והסכמתי לחיות עם הקיצוץ למרות שעמדתי על זכותי להשיב כמה דברים שהשלכתם פגמה בספר יותר מקיצוצים אחרים. עדיין אין קשר בין הספר שכתבתי לגרסתו הנוכחית.

"בשלב הבא כתב היד נשלח לעו"ד מיבי מוזר, העובד עם ההוצאה, שחזר אלי עם הערות, שאלות וקושיות. עמדתו הנחרצת של זמורה הייתה שהוא מפרסם רק את מה שמוזר מאשר. בדרך הבנתי ששיקול הדעת של ההוצאה אינו רק לשון הרע או תביעת דיבה, אלא שיש להוצאה אינטרסים מקצועיים-חברתיים עם אנשים שמוזכרים בספר כמי שהתנכלו לגנוסר, ואין להוצאה עניין להסתכסך איתם".

ולמרות המכשולים, בסוף הספר ייצא לאור או לא?
"הבהרתי שאם אחרי מוזר, הצנזורה והקיצוץ המסיבי בספר, יישאר ספר שלא אותו יצאתי לכתוב – ספר חלש, מבוהל ומנופה – לא אהיה מוכן לשים את שמי עליו. מתוך תחושת חובה גדולה לניצה גנוסר, גם כלכלית, הבהרתי שאהיה מוכן לוותר על זכויותיי בספר, והם רשאים להוציא אותו לאור בכל קומבינציה שנוחה להם ובתנאי שלא יהיה לו כל קשר אליי. במצב שבו לא הייתה לי חובה חברית ומוסרית למשפחת גנוסר, ולא הייתי חברו של גנוסר המנוח, הייתי דורש לגנוז את הספר. לא אעשה זאת בגלל הסיבות שהזכרתי".

שמואל רוזנר, מה תגובתך לדברים של מיברג? לאור השתלשלות האירועים שהוא מתאר, האם יכול להיות שבסופו של דבר הספר המסקרן על גנוסר ייגנז, או ייצא לאור שלא בחתימתו של מיברג?
"כפי שאפשר ללמוד מדבריו של רון, שחלקם מדויקים יותר וחלקם פחות, העבודה על ספר יכולה להיות תהליך ארוך ולעיתים  קשה. אבל ל'כנרת-זמורה' יש רקורד ארוך של התמודדות עם כל מיני ספרים וכל מיני כותבים. אני מקווה שהתהליך הזה יסתיים בהצלחה, ושהספר המעניין על גנוסר יראה אור בעתיד הלא מאוד רחוק".

רמי רוטהולץ, מה תגובתך?
"אני תמיד אשמח לעבוד עם רון מיברג". 

הצליח עם יונית לוי, נפל עם שלמה ארצי

האם ייתכן שצחי קומה, בעל טור הרכילות "העלוקה" במוסף "24 שעות", התחיל סוף סוף לקחת ברצינות את התחזיות שמפרסמת אסטרולוגית הבית של "ידיעות אחרונות", מרים בנימיני? כן ולא.

תקציר הפרקים הקודמים: קומה הוא בן מזל בתולה, אשר שגה בעבר לא פעם, בעיקר לאחר שלא קרא בתשומת לב את ההורוסקופ של בנימיני ב"7 ימים". לפני שבועיים בישרה בנימיני לבני מזל בתולה כי "היבטים הרמוניים וחיוביים יווצרו השבוע כלפי מאדים, ויסייעו לכם לקדם דברים מהר ולהצליח ביתר קלות". ואכן, התוצאה החיובית לא איחרה לבוא: בעוד רבים מהקולגות שלו פרסמו אייטם שגוי לפיו יונית לוי ועידו רוזנבלום החליטו לקרוא לבנם בשם אדם, קומה הפגין תבונה, אחריות וזהירות, ונמנע מפרסום האייטם עד להצלבת תוכנו. בכך, חסך לעצמו התבזות וזכה להערכתם המוצדקת של הממונים עליו.

צחי קומה מול שלמה ארצי
הדיווח של צחי קומה (למטה) מול הטור של שלמה ארצי. תוגה במקום חגיגה
השבוע, לעומת זאת, היה קצת פחות מוצלח מבחינתו של קומה. ביום רביעי הוא פרסם במדורו אייטם על הופעתו של שלמה ארצי במועדון הזאפה בתל אביב, ותיאר כיצד ערב קודם לכן חגג ארצי על הבמה יום הולדת 64, ואיך אנשי הלהקה הפתיעו אותו בעוגה ובזיקוקים מאחורי הקלעים תוך שהוא זוכה למחיאות כפיים מהקהל. אלא שבפועל האירועים התנהלו באופן עגום בהרבה. עוד לפני תחילת ההופעה פורסם שאריק איינשטיין פונה לבית החולים במצב קשה. האווירה בהופעה הייתה סולידית, ללא חגיגות ימי הולדת, עוגות וזיקוקים. במהלך ההופעה איינשטיין נפטר. ארצי שר את "האיש ההוא" וההופעה הופסקה. את הפרטים כתב ארצי עצמו בטור שפרסם בעמוד 2 של "ידיעות", באותו גיליון שבו הופיע האייטם הלא רלוונטי של קומה על יום ההולדת השמח. המבוכה המיותרת, כמובן, יכולה הייתה להימנע אם קומה רק היה מקשיב למרים בנימיני, שהמליצה לבני מזל בתולה לשמור על עצמם, או במילותיה שלה: "השתדלו להמעיט בעשייה ולמצוא זמן למנוחה".

את תגובתו של צחי קומה, השוהה בחו"ל, לא ניתן היה להשיג.

מפת תחזית
מפות הטמפרטורות בארבעת העיתונים. מצאו את ההבדלים

מה מזג האוויר בנצרת?

ביום שני השבוע עדכן "ידיעות אחרונות" את פורמט מפת תחזית מזג האוויר שלו, וגם רשם לעצמו מיני-היסטוריה: לראשונה בתולדות העיתון מופיע יישוב ערבי, נצרת, על מפת הטמפרטורות. ומה באשר לעיתונים האחרים? ב"ישראל היום" – כמו בסקרים שעושה העיתון ושלרוב אינם כוללים ערבים – בכל היישובים במפה שלו מתגוררים יהודים. כך גם במפה של ״מעריב״ רשומה העיר טייבה, ורק "הארץ" מצליח לתת ל"ידיעות" תגובה פוסט ציונית הולמת, עם מפת מזג אוויר שכוללת גם את טייבה, גם את עמאן וגם את קהיר.

על קטנוניות, נפוטיזם וסתם צירופי מקרים

אקנה לי תוכי, ושמו יהיה יוסי, הרהרתי בעודי משוטט לאיטי במשעולים נוראי ההוד של דרום חולון, בבוקר שאחרי מותו העצוב של הגדול מכולם. הטלפון צלצל. על הקו היה הקונספירטור.

"מה אתה מפזם שם, הורביץ?", הוא שאל במפגיע. "על מי אתה שר?".

"על תוכי יוסי", שיתפתי אותו. "של אריק, אתה יודע".

"זה קשור לטעות הקטנה של יוסי?", שאל הקונספירטור.

"איזה יוסי?", שאלתי.

"אני לא חושב שיש הרבה פרשנים פוליטיים ששמם יוסי, שפרסמו בשישי האחרון ב׳הארץ׳ תיקון לטעות קטנה שהופיעה בטור המשובח שלהם".

"על מה מדובר?", שאלתי בסקרנות.

"בטור הקודם שלו יוסי כתב בטעות שלסיעת 'יש עתיד' יש רק ראשות ועדה אחת, ועדת העלייה והקליטה", עדכן הקונספירטור. "בשישי האחרון הוא תיקן והוסיף שבעצם 'יש עתיד' מחזיקה בעוד שתי ועדות: הוועדה למעמד האישה והוועדה לפניות הציבור".

"נו שוין", הבלעתי פיהוק. "כולנו טועים פה ושם, ויפה מאוד שליוסי היה את שאר הרוח לתקן".

"נכון, הורביץ", אמר הקונספירטור בעצבנות. "רק חבל שתוך כדי התיקון התפלקה ליוסי טעות נוספת, כשהוא הגדיר את ח"כ יואל רבוזוב כמאמן הג'ודו של יאיר לפיד, בזמן שבסך הכול שניהם התאמנו להם קצת יחד בקרטה".

"לא נורא", אמרתי בסלחנות. "ג'ודו, קרטה, זה נורא מבלבל. אני משוכנע שמדובר בצירוף מקרים קטנוני".

"נניח שאתה צודק", אמר הקונספירטור בנחת. "אבל מה תגיד על סימה, הפרשנית הפוליטית של 'ידיעות', שפרסמה לא מזמן טעות שקשורה לביבי?".

"איזו טעות?", שאלתי בחשש.

"לא משהו דרמטי", אמר הקונספירטור. "סימה כתבה על נתניהו את המשפט הבא: 'הוא מכהן כראש ממשלה יותר מכל ראש ממשלה שהיה לנו אי פעם'".

"נו?", אמרתי בקוצר רוח. "וזה לא נכון?".

"נכון בהחלט, אם לא מחשיבים את דוד בן-גוריון", פסק הקונספירטור. "למה שלא תעסוק בסוגיה המעניינת הזו?".

"ראשית, הסוגיה לא מעניינת", עניתי, "ושנית, אין כל צורך לבדוק. סימה היא פרשנית בכירה, ולכן אין לי צל של ספק שמדובר בצירוף מקרים".

"איך שאתה רוצה", אמר הקונספירטור בשלווה. "מעניין מה תגיד על הטעות האמפירית של חברך דן, בכיר הפרשנים של 'ישראל היום'".

"קשה לי להאמין שדן טעה", אמרתי בספקנות. "יותר סביר שהטעות היא אצלך. שאולי אתה זה שלא הבנת אותו נכון".

"דן טעה ובקטן", אמר הקונספירטור בהחלטיות. "ועוד בתחומים החזקים שלו, שזה תנ"ך והיסטוריה. למה שלא תכתוב על זה משהו?".

"על מה אתה מדבר?", השתוממתי.

"פשוט מאוד, הורביץ", אמר הקונספירטור בשביעות רצון. "רק לפני חודש וחצי דן כתב בטור השבועי שלו שהפילוג בין ממלכת ישראל ויהודה התרחש בשנת 920 לפני הספירה, בעוד שבפועל הפילוג התרחש שמונה שנים תמימות לפני כן, בשנת 928 לפני הספירה".

"תגיד לי רגע", עצרתי את הקונספירטור. "אתה לא חושב שזה קצת קטנוני מצידך? מה זה שמונה שנים לפה או לשם כשמדובר בעיתונאי כמו דן, שהוא אחד היחידים בתקשורת הישראלית הרדודה ששולט בכל הפרטים של פרשת מסמכי זינובייב? אני משוכנע שמדובר בצירוף מקרים".

"באמת, הורביץ?", התעצבן הקונספירטור. "אז מה יש לך להגיד על הפרוטקציה הבוטה שמתנהלת ממש מתחת לאף שלך, באתר mako שבו אתה כותב?".

"על איזו פרוטקציה אתה מדבר?", נבהלתי.

"אתה יודע טוב מאוד על איזו פרוטקציה", אמר הקונספירטור בלעג. "אתה באמת רוצה להגיד לי שלא ראית את הפירגון ב-mako לרותם, כולל צילומים שלה באיצטדיון כדורגל ביום חתונתה? אתה חושב שלא עליתי על זה שרותם היא אחותה של יפעת הללי-אברהם, שכותבת אצלכם את הרכילות? מדובר בנפוטיזם מסוכן".

"קשה לי להאמין שעשוי להיות קשר לכאורי בין הכתבה על רותם לבין אחותה יפעת", אמרתי בשכנוע עמוק. "אל תשכח שלא כל יום רואים כלה מצטלמת באיצטדיון כדורגל, ולכן בהחלט לא מן הנמנע שיתכן שאולי מדובר בצירוף מקרים. וחוץ מזה, מדובר בקטנוניות לשמה. עם כל הכבוד ליפעת הללי-אברהם, אני משתדל לעסוק בנושאים מרכזיים וחשובים יותר".

"או קיי, הורביץ", תפס הקונספירטור תאוצה. "אז יש לי בשבילך נושא מרכזי וחשוב יותר: למה שלא תחקור איך בעמוד הפייסבוק של 'חי בלילה', אצלכם ב'קשת', עלה סטטוס שבישר על מותו של ספי ריבלין, ושכמובן נמחק כעבור זמן קצר, אבל לא קצר מספיק, אחרי שהתברר שלהד"ם ושהידיעות על מותו היו מוקדמות?".

"כי אני משתדל לעסוק בתוכניות טלוויזיה בפריים טיים", התחמקתי. "מה גם שמדובר בצירוף מקרים".

"באמת?!", כעס הקונספירטור, "אז למה אתה לא חוקר לעומק מה מתרחש ב'עובדה'? ראית את תכנית פתיחת העונה על האיש שלנו בהוליווד?".

"בוודאי", אישרתי.

"וראית איך אילנה הצטרפה לארנון גם כשהוא המריא במטוס הפרטי שלו, וגם כשהוא טס במסוק האישי שלו?", המשיך הקונספירטור.

"בהחלט", הנהנתי.

"אז עכשיו תגיד לי, הורביץ, בטיסות כאלה, מי משלם את החשבון בסוף?", שאל הקונספירטור במפתיע.

"מה זה חשוב?", התפלאתי.

"אם זה לא חשוב אז מי משלם?", הקשה הקונספירטור.

"רגע, אם אני אגיד לך שארנון שילם, את מי זה יסבך?", שאלתי בחשד.

"ואם תגיד שכל אחד שילם לעצמו?", התבלבל הקונספירטור.

"אתה יודע שזה לא נכון", אמרתי בחשש.

"אז זה לא נכון", אמר הקונספירטור בנחת. "מה שמחזיר אותי שוב לשאלה הראשונה שהפניתי אליך, הורביץ. מי מימן את הטיסות? למה שלא תבדוק?".

"כי כבר בדקתי", אמרתי לקונספירטור בנחת. "והובהר לי באופן חד משמעי שכל המסע מומן במלואו על חשבון מערכת 'עובדה'".

"כולל הטיסות במטוס ובמסוק?", פקפק הקונספירטור.

"מדובר בשתי טיסות פנים, שארנון ממילא תכנן לעשות", השבתי, "טיסות שיש להן ערך דוקומנטרי גדול ושלא ניתן לרכוש להן כרטיס. 100 אחוז מכל ההוצאות האחרות שולמו על ידי 'עובדה', וחוץ מזה, בטח מדובר בצירוף מקרים".

"אין לך תקנה", אמר הקונספירטור. "רק בגלל זה אתה לא בודק באיזו מחלקה משובחת במטוס ישבו בשבוע שעבר רפי וגולן מערוץ 10, על קו ניו יורק – תל אביב?".

"האמת שבדקתי", אמרתי בשלווה. "גולן טס בביזנס ורפי במחלקה ראשונה, וגם זה אחרי שהוא שדרג את עצמו בנקודות. נשמע לי הגיוני לגמרי לאור המסע המפרך שהם עברו. מה גם שכל הטיסות הללו היו על חשבון הברון רון, מה שאומר שאין כאן אלא קטנוניות, צרות עין מיותרת וכמובן צירוף מקרים".

הקונספירטור נאנח באכזבה. "בקיצור, הורביץ", הוא אמר בעייפות. "מה שאתה בעצם אומר לי זה שאין באף אחד מסיפורי הטיסות שלי שום בעיה כלשהי עם אף קוד אתי?".

"בדיוק ככה", אמרתי בביטחון.

"ומה לגבי קודים אחרים?", המשיך הקונספירטור.

"איזה קודים?", התבלבלתי.

"למשל, הקוד שאני אתן לך עכשיו", אמר הקונספירטור בטון מנצח. "צופן נוסף שגם אותו אין שום סיכוי קלוש שתצליח לפענח".

"נו, מה חדש?", נאנחתי בהשלמה.

הקונספירטור התעלם. "145  140  156  53  236  18  195  24  342  198  10", אמר כמה מספרים לא ברורים.

"למה לעזאזל אתה מתכוון הפעם?", שאלתי.

"כיף, אושר, תענוג, זכות. אלו כמה מהמילים שעולות כרגע בראש", אמר הקונספירטור וטרק.

ואם כבר כיף, אושר, תענוג וזכות, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", וש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות".

כתבו לאביב הורביץ